חודש אדר א' תשס"ח - החינוך היהודי בצל השואה
- תמונה מורה ותלמידים בבית יתומים יהודי במרישין, לודז' 7/2/2008
-
ממדף הספרים
דור לדור ישבח מעשיך
יוסף יאקאב
ירושלים תשס"ו 7/2/2008 - עדות גטו קובנה 7/2/2008
- עדות גטו וילנה 7/2/2008
- עדות גטו קרקוב 7/2/2008
- עדות גטו וארשה 7/2/2008
- עדות גטו אויהל, הונגריה תש"ד 7/2/2008
- שאלות מעמק הבכא הוראה בין המגויסים לפלוגות העבודה 7/2/2008
-
מן המחקר
החינוך בלודז' בצל השואה
ד"ר חיים שלם 7/2/2008 -
תמונה
אנשי חינוך בגטו לודז':
מימין: משה קארו, משמאל: אליהו טאבאקסבלאט 7/2/2008 - תמונה שעת הארוחה בבית ספר בגטו וארשה 7/2/2008
- תמונה שיעור בבית ספר במרישין, לודז' 7/2/2008
עדות גטו קובנה
בפני ה"אלטסטנראט" [היודנרט] עמדה השאלה החמורה, האם אין סכנה גדולה בדבר לרכז במקום אחד – ואפילו רק לשעות אחדות ביום – מספר לא קטן של ילדים. כבר אז קינן בלב כולם הפחד מפני החיה הטורפת שבנפש הנאצים. גם קשיים טכניים עמדו למכשול: איך למצוא בניינים מתאימים במעט או בהרבה לצורכי בתי-הספר בצפיפות הנוראה שבגטו? איך למצוא רהיטים, ספרים ומכשירי לימוד במידה מספקת, כפי שנדרש בהוראה? איך לפתור את שאלת שחרור המורים מעבודות הכפייה? גם שאלות פדגוגיות לא קלות כלל צצו בתנאי החיים הלא נורמליים בגטו. אבל הרצון לאפשר לילדי הגטו לא להיות בטלים מלימודים, אלא להתחנך ולרכוש השכלה בין כותלי בית ספר יהודי – ואפילו יהיה החינוך הזה מצומצם ובלתי מושלם – היה גדול ועצום כל כך עד ש"כל העקוב הזה היה למישור וכל הרכסים לבקעה"; התגברו כמעט על כל הקשיים. למרות הכל נמצאו מספר מורים שהרהיבו עוז בנפשם לחזור בגטו למקצועם. גם עלה בידי ה"אלטסטנראט" לשפץ כמה בניינים בשביל בתי-הספר. החששות שההורים יפחדו לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר נתבדו במשך הזמן. הילדים עצמם שמחו שמחה מאין כמוה ללכת לבתי-הספר וללמוד שם.
בכסלו תש"ב (סוף נובמבר 1941) נפתח בית-הספר העממי הראשון (המרכזי) בגטו ב"סלובודקה החדשה" ולאחר זמן מה נפתח בית-הספר השני ברובע אחר של הגטו ב"סלובודקה הישנה". בחנוכה אותה שנה נערכה חגיגה בבית-הספר המרכזי... המורים וגם כמה מחברי ה"אלטסטנראט" שנכחו בחגיגה נאמו נאומים מענייני דיומא ושילבו בתוך נאומיהם דברי ברכה ועידוד. החגיגה הזאת עודדה את רוחם של המורים והתלמידים. מספר התלמידים גדל והגיע בשני בתי-הספר ל-500 בקירוב. שפת ההוראה בבתי-הספר הייתה עברית ויידיש. שפות זרות לא לימדו בהם. כל ההוראה הייתה מושתתת על יסודות לאומיים. שעות רבות הוקדשו ללימוד השפה העברית, תנ"ך ותולדות העם היהודי, וכן חשבון, טבע וגיאוגרפיה.
כמובן דרכו של בית-הספר בגטו הייתה כולה סוגה באבני נגף ובמכשולים. חודשיים לאחר הקמת בית-הספר הראשון (המרכזי) יצאה פקודה מאת הגרמנים לפנות את הרובע שבו נמצא בית-הספר. משום כך חלה הפסקה בלימודים, אבל לאחר זמן קצר התאימו בניין ברובע אחר לצורכי בית-הספר והלימודים חודשו בו... והנה באה צרה חדשה וגרמה הפרעה קשה מאד לחינוך בגטו. בסוף פברואר 1942 (שבט תש"ב) הוציאו הגרמנים פקודה למסור להם תוך זמן קצר את כל הספרים שהיו בידי יהודי הגטו. ברם, אף לאחר הגזירה הזאת נמשכו הלימודים בבתי-הספר של הגטו באביב ובקיץ תש"ב (1942). המהלומה הגדולה ביותר שהונחתה על החינוך בגטו הייתה פקודת הגרמנים מה-26 באוגוסט 1942 (י"ב באב תש"ב), שאסרה באיסור מוחלט לעסוק בגטו בהוראה כלשהי ואפילו בשיעורים פרטיים. כמובן, היו מוכרחים לחסל את שני בתי-הספר. ברם, פעילי החינוך בגטו לא נתייאשו. קבוצות קטנות של תלמידים בגיל צעיר המשיכו ללמוד בצורה לא חוקית – בדירות פרטיות אצל מוריהם. אחרי הפסקה קצרה חודשה גם ההוראה הציבורית בגטו – במסווה של בית-הספר המקצועי שנפתח לפני כן על ידי ה"אלטסטנראט" כדי להכין שם, כביכול, בעלי מקצוע בשביל "בתי המלאכה הגדולים" שבגטו. למעשה נעשה בית-הספר הזה לבית-ספר עממי רגיל בתוספת כמה שעות לימודים מקצועיים כגון: מסגרות, נגרות, פחחות, תפירה ועוד. בית-הספר הזה התקיים עד יומו האחרון של הגטו ונעשה לגורם תרבותי חשוב.
(לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, עמ' 113–114) הדפסה
בפני ה"אלטסטנראט" [היודנרט] עמדה השאלה החמורה, האם אין סכנה גדולה בדבר לרכז במקום אחד – ואפילו רק לשעות אחדות ביום – מספר לא קטן של ילדים. כבר אז קינן בלב כולם הפחד מפני החיה הטורפת שבנפש הנאצים. גם קשיים טכניים עמדו למכשול: איך למצוא בניינים מתאימים במעט או בהרבה לצורכי בתי-הספר בצפיפות הנוראה שבגטו? איך למצוא רהיטים, ספרים ומכשירי לימוד במידה מספקת, כפי שנדרש בהוראה? איך לפתור את שאלת שחרור המורים מעבודות הכפייה? גם שאלות פדגוגיות לא קלות כלל צצו בתנאי החיים הלא נורמליים בגטו. אבל הרצון לאפשר לילדי הגטו לא להיות בטלים מלימודים, אלא להתחנך ולרכוש השכלה בין כותלי בית ספר יהודי – ואפילו יהיה החינוך הזה מצומצם ובלתי מושלם – היה גדול ועצום כל כך עד ש"כל העקוב הזה היה למישור וכל הרכסים לבקעה"; התגברו כמעט על כל הקשיים. למרות הכל נמצאו מספר מורים שהרהיבו עוז בנפשם לחזור בגטו למקצועם. גם עלה בידי ה"אלטסטנראט" לשפץ כמה בניינים בשביל בתי-הספר. החששות שההורים יפחדו לשלוח את ילדיהם לבתי-הספר נתבדו במשך הזמן. הילדים עצמם שמחו שמחה מאין כמוה ללכת לבתי-הספר וללמוד שם.
בכסלו תש"ב (סוף נובמבר 1941) נפתח בית-הספר העממי הראשון (המרכזי) בגטו ב"סלובודקה החדשה" ולאחר זמן מה נפתח בית-הספר השני ברובע אחר של הגטו ב"סלובודקה הישנה". בחנוכה אותה שנה נערכה חגיגה בבית-הספר המרכזי... המורים וגם כמה מחברי ה"אלטסטנראט" שנכחו בחגיגה נאמו נאומים מענייני דיומא ושילבו בתוך נאומיהם דברי ברכה ועידוד. החגיגה הזאת עודדה את רוחם של המורים והתלמידים. מספר התלמידים גדל והגיע בשני בתי-הספר ל-500 בקירוב. שפת ההוראה בבתי-הספר הייתה עברית ויידיש. שפות זרות לא לימדו בהם. כל ההוראה הייתה מושתתת על יסודות לאומיים. שעות רבות הוקדשו ללימוד השפה העברית, תנ"ך ותולדות העם היהודי, וכן חשבון, טבע וגיאוגרפיה.
כמובן דרכו של בית-הספר בגטו הייתה כולה סוגה באבני נגף ובמכשולים. חודשיים לאחר הקמת בית-הספר הראשון (המרכזי) יצאה פקודה מאת הגרמנים לפנות את הרובע שבו נמצא בית-הספר. משום כך חלה הפסקה בלימודים, אבל לאחר זמן קצר התאימו בניין ברובע אחר לצורכי בית-הספר והלימודים חודשו בו... והנה באה צרה חדשה וגרמה הפרעה קשה מאד לחינוך בגטו. בסוף פברואר 1942 (שבט תש"ב) הוציאו הגרמנים פקודה למסור להם תוך זמן קצר את כל הספרים שהיו בידי יהודי הגטו. ברם, אף לאחר הגזירה הזאת נמשכו הלימודים בבתי-הספר של הגטו באביב ובקיץ תש"ב (1942). המהלומה הגדולה ביותר שהונחתה על החינוך בגטו הייתה פקודת הגרמנים מה-26 באוגוסט 1942 (י"ב באב תש"ב), שאסרה באיסור מוחלט לעסוק בגטו בהוראה כלשהי ואפילו בשיעורים פרטיים. כמובן, היו מוכרחים לחסל את שני בתי-הספר. ברם, פעילי החינוך בגטו לא נתייאשו. קבוצות קטנות של תלמידים בגיל צעיר המשיכו ללמוד בצורה לא חוקית – בדירות פרטיות אצל מוריהם. אחרי הפסקה קצרה חודשה גם ההוראה הציבורית בגטו – במסווה של בית-הספר המקצועי שנפתח לפני כן על ידי ה"אלטסטנראט" כדי להכין שם, כביכול, בעלי מקצוע בשביל "בתי המלאכה הגדולים" שבגטו. למעשה נעשה בית-הספר הזה לבית-ספר עממי רגיל בתוספת כמה שעות לימודים מקצועיים כגון: מסגרות, נגרות, פחחות, תפירה ועוד. בית-הספר הזה התקיים עד יומו האחרון של הגטו ונעשה לגורם תרבותי חשוב.
(לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, עמ' 113–114) הדפסה
