חודש אדר א' תשס"ח - החינוך היהודי בצל השואה
- תמונה מורה ותלמידים בבית יתומים יהודי במרישין, לודז' 7/2/2008
-
ממדף הספרים
דור לדור ישבח מעשיך
יוסף יאקאב
ירושלים תשס"ו 7/2/2008 - עדות גטו קובנה 7/2/2008
- עדות גטו וילנה 7/2/2008
- עדות גטו קרקוב 7/2/2008
- עדות גטו וארשה 7/2/2008
- עדות גטו אויהל, הונגריה תש"ד 7/2/2008
- שאלות מעמק הבכא הוראה בין המגויסים לפלוגות העבודה 7/2/2008
-
מן המחקר
החינוך בלודז' בצל השואה
ד"ר חיים שלם 7/2/2008 -
תמונה
אנשי חינוך בגטו לודז':
מימין: משה קארו, משמאל: אליהו טאבאקסבלאט 7/2/2008 - תמונה שעת הארוחה בבית ספר בגטו וארשה 7/2/2008
- תמונה שיעור בבית ספר במרישין, לודז' 7/2/2008
עדות גטו וארשה
נפל בחלקי להמשיך את לימודי ב"יהודיה" בימי מלחמת העולם השניה. [...] הלימודים התנהלו כל יום במקום אחר. בביתם של המורים או אצל אחת התלמידות. הם התנהלו במחתרת, בקבוצות קטנות, לאור נר בודד, בכל ערב במקום אחר. לא אחת היו המורים וגם התלמידות חולים וחלשים מרעב, אבל אינני חושבת שאי פעם למדנו אנו ולימדו המורים בהתלהבות גדולה יותר. לא הייתה זו בריחה מהמציאות הנוראה, אלא הבעת התנגדות לרשע ולחילול הערכים היקרים לנו. המורים הדגישו לפנינו לא פעם שאסור לאבד את צלם האדם אפילו בזמנים כאלה. הם קיוו שרבות מתלמידותיהם תישארנה בחיים והשתדלו לשמור על השלמות הרוחנית שלהן. היחסים שבין התלמידות והמורים גם הם נשתנו. בערבים הקרים, בחדרים החשוכים, בפחד מתמיד נקשרה בינינו קירבה גדולה וחיבה עמוקה. הפכנו למשפחה אחת, זכור לי במיוחד הכינוס האחרון של בית-הספר שהתקיים במוסד לילדים עזובים. שרנו ורקדנו למרות שהמתח בגטו הגיע כבר לשיאו וידענו שהסוף קרב ובא. בתום המסיבה קם אחד המורים ואמר: אם נחיה אחרי המלחמה הזאת, נשתדל לחיות כבני אדם הראויים לשם נעלה זה; ואם נגזר עלינו להיספות – נמות כאנשים גאים. יהיה גורלנו אשר יהיה, אין ספק בלבי שאחרי המלחמה הזאת יקום עולם טוב יותר.
(עדותה של נחמה אקהיזר-פאהן, בתוך: אברהם לוין, פנקסו של המורה מיהודיה, עמ' 12–13) הדפסה
נפל בחלקי להמשיך את לימודי ב"יהודיה" בימי מלחמת העולם השניה. [...] הלימודים התנהלו כל יום במקום אחר. בביתם של המורים או אצל אחת התלמידות. הם התנהלו במחתרת, בקבוצות קטנות, לאור נר בודד, בכל ערב במקום אחר. לא אחת היו המורים וגם התלמידות חולים וחלשים מרעב, אבל אינני חושבת שאי פעם למדנו אנו ולימדו המורים בהתלהבות גדולה יותר. לא הייתה זו בריחה מהמציאות הנוראה, אלא הבעת התנגדות לרשע ולחילול הערכים היקרים לנו. המורים הדגישו לפנינו לא פעם שאסור לאבד את צלם האדם אפילו בזמנים כאלה. הם קיוו שרבות מתלמידותיהם תישארנה בחיים והשתדלו לשמור על השלמות הרוחנית שלהן. היחסים שבין התלמידות והמורים גם הם נשתנו. בערבים הקרים, בחדרים החשוכים, בפחד מתמיד נקשרה בינינו קירבה גדולה וחיבה עמוקה. הפכנו למשפחה אחת, זכור לי במיוחד הכינוס האחרון של בית-הספר שהתקיים במוסד לילדים עזובים. שרנו ורקדנו למרות שהמתח בגטו הגיע כבר לשיאו וידענו שהסוף קרב ובא. בתום המסיבה קם אחד המורים ואמר: אם נחיה אחרי המלחמה הזאת, נשתדל לחיות כבני אדם הראויים לשם נעלה זה; ואם נגזר עלינו להיספות – נמות כאנשים גאים. יהיה גורלנו אשר יהיה, אין ספק בלבי שאחרי המלחמה הזאת יקום עולם טוב יותר.
(עדותה של נחמה אקהיזר-פאהן, בתוך: אברהם לוין, פנקסו של המורה מיהודיה, עמ' 12–13) הדפסה