חודש חשוון תשס"ט - הסיוע לפליטים מפולין בראשית מלה"ע השנייה
עדות ליטא: לייבישאק
בביאליסטוק נצטרפתי לשארית הישיבה הנוברדקאית, קבוצה קטנה שעמדה תחת פיקוחו של ה"ר ישראל מובשוביטץ, מנהל הישיבה, עד שהגיע הזמן בסוף שנת 1939, שאז נתן הר"ר ישראל לכל אחד 50 רובל לשלם שכר שוחרי הגבול מרוסיא לליטא. להגיע לגבול נסענו תחילה לעיר לידא ומשם לעיירת זשווינישאק הסמוכה לווילנא. ה50 רובל לעשרה תלמידים יחד עלה לסכום של 500 רובל. בסך קטן כזה הוצרכנו להסתפק בשוחרי גבול זולים, מן הבא בידינו ולעשות כל השטח רגלי, והשכרנו שני גויים צעירים שלא היו ידועים למומחים לאותו דבר. באותו לילה עברו קבוצה של רבנים וגדולי תורה מפורסמים, ביניהם הגאון ר' משה שאצקעס, האב"ד של קהילת לאמזשע המפוארה והם שילמו חמשת אלפים רובל כל אחד והובלו במזחלת (שליטן בלע"ז) דרך הכביש המוליך לווילנא, אבל הם נעצרו על הגבול ונשלחו למאסר. שתי החבורות בחרו פעולת שיחור הגבול לליל הראשון של שנת 1940, בתקוה שאז שומרי הגבול יחוגו את השנה החדשה במצב של שכרות, כמנהג הגוים.
גם שיחור הגבול שלנו לא היה בלי פגע. הקור היה נורא והשלג היה עמוק עד להברכיים. הלכנו רגלי דרך יער עד שבאנו למקום פתוח, מואר באור הלבנה השלימה, והרגשנו מיד שאחד מחברינו חסר והוא הנוברדקאי היותר קשיש שבינינו. השייגעצ'ים המדריכים דרשו שנמשיך, שהגבול כבר נראה אבל אנחנו השבנו שבשום אופן לא נזוז עד שנמצא את החבר הנעלם. ובכן חזרנו להחורשה ומצאנו אותו מונח בשלג אבל בריא אלא שאפסו כוחותיו ולא יכול לעמוד על רגליו ולילך בשלג העמוק, ולקחנו שנים מאתנו ואחזנוהו בזרועותיו עד שהגענו למקום המדריכים.
הגוים הראו לנו שמה שהיה נראה בשטח של כמו מאה מטרים אילן קצוץ-ענפים אינו אלא חייל רוסי משומרי הגבול ורובה ארוך על כתפו. וייעצו אותנו שלחזור כבר מאוחר מדאי אלא שנהלוך ישר בפניו ולא מאחוריו, ואם יעשה איזו תנועה נהרגנו ונטמין אותו בשלג. ואמנם ה"פאניע" (החיל הרוסי) הרגיש שאנו מוכנים להרוג להצלת נפשותינו ונשאר עומד בעיניים עצומות כאילו הוא ישן. תיכף לזה ראינו את הכביש בציון הליטאי ורצנו אליו במהירות והגענו אליו באותו זמן שהליטאים חזרו מבתי התיפלה שלהם שיכורים למחצה ולא שמו לבם לפליטים הצעירים. בקרוב הגענו לכפר יהודי בשם לייבישאק בצד הליטאי והיהודים שבכפר היו גומלי חסדים מאין כמוהם. עזרנו אותנו להפשיט את בגדינו הרטובים ולייבשם ולחמם את גופותינו מן הקור וכל היום היו משפחותיהם עסוקות בנו שנמצא מנוח מעיפת הדרך ובלילה הובילונו על המזחלות שלהם לווילנא שהיה שם מחר יום השוק, ומכיון שהיו המזחלות שלהם מלאים עגלים חמים שהוליכו למוכרם ביום השוק, ייעצונו שבמשך הלילה הקר והכפורי נצפין את רגלינו ואת חוטמינו בין רגלי העגלים, וכך הגענו בשלום לווילנא.
[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים. בתוך: שציפנסקי הרב ישראל שבתי, שארית ישראל, מעמק הבכא] הדפסה
בביאליסטוק נצטרפתי לשארית הישיבה הנוברדקאית, קבוצה קטנה שעמדה תחת פיקוחו של ה"ר ישראל מובשוביטץ, מנהל הישיבה, עד שהגיע הזמן בסוף שנת 1939, שאז נתן הר"ר ישראל לכל אחד 50 רובל לשלם שכר שוחרי הגבול מרוסיא לליטא. להגיע לגבול נסענו תחילה לעיר לידא ומשם לעיירת זשווינישאק הסמוכה לווילנא. ה50 רובל לעשרה תלמידים יחד עלה לסכום של 500 רובל. בסך קטן כזה הוצרכנו להסתפק בשוחרי גבול זולים, מן הבא בידינו ולעשות כל השטח רגלי, והשכרנו שני גויים צעירים שלא היו ידועים למומחים לאותו דבר. באותו לילה עברו קבוצה של רבנים וגדולי תורה מפורסמים, ביניהם הגאון ר' משה שאצקעס, האב"ד של קהילת לאמזשע המפוארה והם שילמו חמשת אלפים רובל כל אחד והובלו במזחלת (שליטן בלע"ז) דרך הכביש המוליך לווילנא, אבל הם נעצרו על הגבול ונשלחו למאסר. שתי החבורות בחרו פעולת שיחור הגבול לליל הראשון של שנת 1940, בתקוה שאז שומרי הגבול יחוגו את השנה החדשה במצב של שכרות, כמנהג הגוים.
גם שיחור הגבול שלנו לא היה בלי פגע. הקור היה נורא והשלג היה עמוק עד להברכיים. הלכנו רגלי דרך יער עד שבאנו למקום פתוח, מואר באור הלבנה השלימה, והרגשנו מיד שאחד מחברינו חסר והוא הנוברדקאי היותר קשיש שבינינו. השייגעצ'ים המדריכים דרשו שנמשיך, שהגבול כבר נראה אבל אנחנו השבנו שבשום אופן לא נזוז עד שנמצא את החבר הנעלם. ובכן חזרנו להחורשה ומצאנו אותו מונח בשלג אבל בריא אלא שאפסו כוחותיו ולא יכול לעמוד על רגליו ולילך בשלג העמוק, ולקחנו שנים מאתנו ואחזנוהו בזרועותיו עד שהגענו למקום המדריכים.
הגוים הראו לנו שמה שהיה נראה בשטח של כמו מאה מטרים אילן קצוץ-ענפים אינו אלא חייל רוסי משומרי הגבול ורובה ארוך על כתפו. וייעצו אותנו שלחזור כבר מאוחר מדאי אלא שנהלוך ישר בפניו ולא מאחוריו, ואם יעשה איזו תנועה נהרגנו ונטמין אותו בשלג. ואמנם ה"פאניע" (החיל הרוסי) הרגיש שאנו מוכנים להרוג להצלת נפשותינו ונשאר עומד בעיניים עצומות כאילו הוא ישן. תיכף לזה ראינו את הכביש בציון הליטאי ורצנו אליו במהירות והגענו אליו באותו זמן שהליטאים חזרו מבתי התיפלה שלהם שיכורים למחצה ולא שמו לבם לפליטים הצעירים. בקרוב הגענו לכפר יהודי בשם לייבישאק בצד הליטאי והיהודים שבכפר היו גומלי חסדים מאין כמוהם. עזרנו אותנו להפשיט את בגדינו הרטובים ולייבשם ולחמם את גופותינו מן הקור וכל היום היו משפחותיהם עסוקות בנו שנמצא מנוח מעיפת הדרך ובלילה הובילונו על המזחלות שלהם לווילנא שהיה שם מחר יום השוק, ומכיון שהיו המזחלות שלהם מלאים עגלים חמים שהוליכו למוכרם ביום השוק, ייעצונו שבמשך הלילה הקר והכפורי נצפין את רגלינו ואת חוטמינו בין רגלי העגלים, וכך הגענו בשלום לווילנא.
[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים. בתוך: שציפנסקי הרב ישראל שבתי, שארית ישראל, מעמק הבכא] הדפסה