חודש שבט תש"ע - שחרור בודפשט
עדות ב[רחןב] בענצו"ר [בבודפשט] נשתנו סדרי בראשית, מאז ועד עתה באו לשם משפחות שלימות מחמת פחד הנאצים ההונגרים יש"ו. הי' שם רעב ודחקות שוכבים צפופים בלבושיהם גם שאר צרות, היד ילאה לכתוב. גם שלחו משם לעבודה בכל יום, ובכל פעם הוצרכתי להחבא. ביום ש"ק איני זוכר באיזה, והנה זוגתי שת"נ באה שנודע לה היכן אני, בנתיים נתנו לה ולהילדה שלנו שת"נ דירה בשוצהוי"ז [בית מוגן] ודרה שם, וביקשה שתיכף ומיד אלך עמה. לילך ברחובות הי' מסוכן ממש, הנאצים חטפו והרגו. אמרה שתשכור יחד עם עוד איזה מנחבאים בעל מלחמה אחד שיקח אותנו כשבויות חרב עם כלי זיין פתוח ואז נוכל לילך. אמרתי לה מה נעשה עמך הלא שבת היום וגם אין לי שום כתב שחרור מזה, השיבה לי, צא מהר מזה ובא עמי, ועשיתי כדברי' והלכנו לבית שוטצהויז. שני ימים אחר זה לקחו כל אלו שהיו בבענצור ושלחום למחנות ההשמדה. וראינו פלאות הבוית"ש אני ה' בעיתה אחישנה להציל גנון והמליט.
בבית השוט"צ הי' דירתנו צרה, ושכבו שם בחדר א' הרבה נפשות. בשלו על כלי קטן של עלקטער. ושם נודעתי הפירוש של אפו עשר נשים לחמכם בתנור א' (ויקרא כ"ו) שהתוכחה היא "עשר נשים בתנור א'" מחלוקת וקטגורים, ובפרט הצרה בלבלה המוחות בלא"ה. משם הלכנו לבית אחר שוועדישע, ושם הי' דירה רחבה קצת על דיוטא חמישית והי' סכנה מחמת היריות ולא הי' כח לילך למטה למרתף בעת היריות. ופ"א נפלו שברים מבאמבע ונצלנו בדרך נס בע"ה. בענין האכילה הי' לנו קצת ששלחו לבתים אלו מעט, גם קטניות הי' אפשר לקנות ברחוב, לחם הי' קשה לקנות. בכל יום הוליכו האנשים לעבודת הרשעים הנאצים יש"ו. אני בכל פעם נשארתי בביתי. ביום ו' עש"ק שקודם חנוכה ונפלתי לרשת העבודה, והוליכוני עם חמישים אחרים, בטראנספארט שלנו, לנמל עשעפעל אשר שם עושים כלי זיין. בעש"ק אחר צהרים תחת שיחזירני לבתינו באו נאצים, ואימת מות נפלה עלינו, וסגרו אותנו בחדר א' בלא אכילה, ובלא אפשרות לעשות צרכי בני אדם והי לנו עי"כ יסורים נוראים. באמצע הלילה ירו באויר, ובאו ברציחה הנאצים ושאלו האם יש לנו שוטצפעססע"ר [דרכונים] אמרנו הן, וביקשו שנראה אותם להם. כמובן לא הי' אצלינו שאז כבר היו רגילים לקרוע ולשרוף ואמרנו שאין פה, ע"ז קבלנו מכות רצח. שוב העמידו אותנו אצל הכותל וחשבנו שעתה כדרכם סר ח"ו מר המות, אך גדול ה' ומהולל וברוב חסדיו לקחו רק כל חפצינו ונשארנו בחיים.
היינו שם בין מות לחיים ארבעה ימים שהיינו מסוגרים, ושום איש לא ידע היכן אנו. וברוב רחמי ה' הודיעו אנשים מאתנו באופנים שונים ע"י פועלים ערלים שאנו נתפשנו לשם בידי הנאצים ההונגרים ונודע לוואלענבערג הפקיד השוועדי, ובא לשם שישחררונו תיכף וכן נעשה. ביום א' דחנוכה הצילנו ה' מחיות טרף אלו הנאצים, ברוך ה' לעולם.
בערך ח"י טבת תש"ה באשמורת הבוקר והנה קול צווחה, הנאצים באו. מי שיודע מה נעשה בשבועות האחרונות קודם השחרור בפעסט יודע מה הי' זה. בשבועות אלו הרגו וטבחו בלא חמל את מי שמצאו. או אם מצאו את מי שנסתר תחת שם אחר כמו שהיו הרבה מאחב"י שדרו תחת שם עכו"ם. הוליכו למאות נפשות נקיות ועינו אותם באכזריות נורא בבית ועד שלהם. הוליכו לאלפים נפשות טהורות אצל הדונא, נהר פעסט, וירו והשליכו לדונא. גם מהשוטצהייזער הוליכו הרבה לדונא, וכששמענו כן אור חשך בעדנו. לקחנו איזה חפצים, בתנו רחל נחמה שתחי' נצח, היתה אז באי-בריאות, ושום רפואה ותחבושת לא הי' בנמצא. הוליכו אותנו לגעטא. היריות באותו יום רבו מן האויר ומן הצדדים. אותנו הניחו באמצע הרחוב והם הנאצים סיככו על עצמותיהם הארורים תחת גג ומחסה. כך הגענו לגעטא בערום ובחוסר כל. שם גזלו אותנו עוד הפעם מה שהי' עוד אצלינו איזה חפץ טוב. הלכנו לבקש איזה מקום דירה. הגעטא היתה מוקפת רחובות הקטנות והצרות עם בתים קטנים שהי' עפ"י רוב מיושב עם ישראל כששנים כתקונן בסביבות הבהכ"נ הגדול קאזינצי. הגעטא ע"י היריות היתה חריבה מאד, ובפרט שהיו בתים קטנים כמעט לא הי' בית שקיבל איזה ירי'. נפלו בתים הרבה מאד והדרים שם בעוה"ר היו בתיהם קבריהם ל"ע. נסינו לילך לדירה שהי' לנו בקיץ, בימי ציון הכוכבים והי' שם כבר אחרים. הלכנו כאן וכאן ולא מצאנו. מתים מוטלים ל"ע בחורבות. דרך הלוכנו מצאנו בית שהיו שם רופאים יהודים, כמקום להנהלת הגעטא, ובקשנו איניעקציאן עבור הילדה רחל נחמה שתחי' נצח, והשיב שאין מעדיצין ומה אני רוצה, עכ"ז ישראל קדושים ולרוב תחינותינו נתן איזה איניעקציאן וגם בעיקר טיר קאהל"ע (פחמין) נתן לנו כמדומה, וה' שלח רפואתו ברוב חסדיו.
הלכנו לדירה הישנה בעל כרחך. שני שבועות אלו בהגעטא היו נוראים מאוד, בגעטא היו בתים קטנים ועוד טעמים ששם סבלו יותר מכל העיר, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. הגם כי אין לשער ואין לספר אפי' יום א' מגיהנם הסלאוואקי ממש כל רגע כשנה נחשב. וכבר חשבנו שחלפו כמה מאות שנים מימי השלוה, ילאה הפה לספר, וה' יצילנו מכל מיני פגעים ולא יוסיף לדאבה עוד. רק ינקום נקמת עמו לעינינו בקרוב. עכ"פ שני שבועות אלו עלו על כולם, לא הי' מה לאכול, קיבלנו מפאלקסקיכ"ע שהי' שם, שני דעצי רוטב של אפונים (ארבע"ס) על יום. לחם לא הי', מים לא הי' אפשר למצוא רק באיזה מרתפים. וסכנה גדולה היתה ההליכה מחמת היריות התדיריות של הכוחות המאוחדות, לתוך העיר מאויר, ומהצד ע"י הקאנאנען. לא הי' עצים להסיק (בביתי ראיתי ששרפו הכסאות וספסלים מבהכ"נ קאזינצי) רק איזה מעבעל (פארניטשע"ר) טוב שנמצא באיזה מקום חרב. ואפי' בשוטצהייזער הסקנו רק כן. הפחד ואימת מות תדיר ודמעות כנחלים מבין ריסי עינינו. הרבה סבלו ע"י רעב הגעטא קראנקהיי"ט השלשול ל"ע, ואז כמעט אין מנוס ל"ע. זוגתי שתחי' בשלה טהייא והושיטה לכאן ולכאן, אם כי כבר בה לא הי' כח עד שנחלשה גם היא מהגעטא קראנקההיט. וה' שלח עזרו שנתרפאה בדרך נס. וזכור אזכור ביום ער"ח שבט תש"ה, שלחה אותי לפאלקסקא"ך לבקש איזה אוכל שזאת היתה לה הרפואה. מביתי עד פאלקסקאך בלאק א' הי' אך בכל פסיעה אימת מות. עראפלאנען משליכים הגפרית ואש, היריות מחוץ לעיר ע"י הקאנאנען בכל רגע. ודרך קטן הלזו נמשך לי זמן ארוך. בבואי לשם והנה מתים מוטלים ברחוב שמצא באמבע גם בנין הפאלקסקאך. חשבתי למותר לי לילך לפנים (אח"כ מתברר שלא הוזקו ונשאר הקאך) וחשבתי עצות איך לבא בחזרה בפחדים נוראים. אחרי שובי וזו' שואלת אי' מזון ולא הי' וחמרמרו מעי מרוב הצער ל"ע. וה' הושיע שנודע לא' מחבריי שאני שם והביא לי רוטב חם עם אורז. וזו היתה רפואת זוגתי שתחי'. וה' הטוב עיניו משוטטות בכל הארץ להטיב ולרחם.
ביום ד' שבט תש"ה, ראינו בעינינו המשחררים. כפי שנודענו אח"כ רצו הרשעים לירות באויר כל הגעטא וה' הפיר עצתם. בירכתי ברכת שהחיינו ללא שם ומלכות. אחרי ו' שנים תלאות וחבלי משיח נוראים לא רצינו להאמין לעצמנו. לא רציתי לטעום ונשארתי שרוי בתענית לכבוד הנס, וכן מאז ועד עתה. ראשית מלאכתי עם א' מידידי הי"ו הי', שהרשעים יש"ו הי' דרכם ליתן בהמרתפים צלמים ושו"ע להנצל לפי מחשבתם המבולבלת מבאמבע"ס על ידי כן, ע"כ ראשית מלאכתינו הי' לשבר הצלם לרסיסים וזכיתי לקיים מצות אבד תאבדון תיכף ברגע השחרור.
[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: בלום הרב רפאל, טל השמיים] הדפסה
בבית השוט"צ הי' דירתנו צרה, ושכבו שם בחדר א' הרבה נפשות. בשלו על כלי קטן של עלקטער. ושם נודעתי הפירוש של אפו עשר נשים לחמכם בתנור א' (ויקרא כ"ו) שהתוכחה היא "עשר נשים בתנור א'" מחלוקת וקטגורים, ובפרט הצרה בלבלה המוחות בלא"ה. משם הלכנו לבית אחר שוועדישע, ושם הי' דירה רחבה קצת על דיוטא חמישית והי' סכנה מחמת היריות ולא הי' כח לילך למטה למרתף בעת היריות. ופ"א נפלו שברים מבאמבע ונצלנו בדרך נס בע"ה. בענין האכילה הי' לנו קצת ששלחו לבתים אלו מעט, גם קטניות הי' אפשר לקנות ברחוב, לחם הי' קשה לקנות. בכל יום הוליכו האנשים לעבודת הרשעים הנאצים יש"ו. אני בכל פעם נשארתי בביתי. ביום ו' עש"ק שקודם חנוכה ונפלתי לרשת העבודה, והוליכוני עם חמישים אחרים, בטראנספארט שלנו, לנמל עשעפעל אשר שם עושים כלי זיין. בעש"ק אחר צהרים תחת שיחזירני לבתינו באו נאצים, ואימת מות נפלה עלינו, וסגרו אותנו בחדר א' בלא אכילה, ובלא אפשרות לעשות צרכי בני אדם והי לנו עי"כ יסורים נוראים. באמצע הלילה ירו באויר, ובאו ברציחה הנאצים ושאלו האם יש לנו שוטצפעססע"ר [דרכונים] אמרנו הן, וביקשו שנראה אותם להם. כמובן לא הי' אצלינו שאז כבר היו רגילים לקרוע ולשרוף ואמרנו שאין פה, ע"ז קבלנו מכות רצח. שוב העמידו אותנו אצל הכותל וחשבנו שעתה כדרכם סר ח"ו מר המות, אך גדול ה' ומהולל וברוב חסדיו לקחו רק כל חפצינו ונשארנו בחיים.
היינו שם בין מות לחיים ארבעה ימים שהיינו מסוגרים, ושום איש לא ידע היכן אנו. וברוב רחמי ה' הודיעו אנשים מאתנו באופנים שונים ע"י פועלים ערלים שאנו נתפשנו לשם בידי הנאצים ההונגרים ונודע לוואלענבערג הפקיד השוועדי, ובא לשם שישחררונו תיכף וכן נעשה. ביום א' דחנוכה הצילנו ה' מחיות טרף אלו הנאצים, ברוך ה' לעולם.
בערך ח"י טבת תש"ה באשמורת הבוקר והנה קול צווחה, הנאצים באו. מי שיודע מה נעשה בשבועות האחרונות קודם השחרור בפעסט יודע מה הי' זה. בשבועות אלו הרגו וטבחו בלא חמל את מי שמצאו. או אם מצאו את מי שנסתר תחת שם אחר כמו שהיו הרבה מאחב"י שדרו תחת שם עכו"ם. הוליכו למאות נפשות נקיות ועינו אותם באכזריות נורא בבית ועד שלהם. הוליכו לאלפים נפשות טהורות אצל הדונא, נהר פעסט, וירו והשליכו לדונא. גם מהשוטצהייזער הוליכו הרבה לדונא, וכששמענו כן אור חשך בעדנו. לקחנו איזה חפצים, בתנו רחל נחמה שתחי' נצח, היתה אז באי-בריאות, ושום רפואה ותחבושת לא הי' בנמצא. הוליכו אותנו לגעטא. היריות באותו יום רבו מן האויר ומן הצדדים. אותנו הניחו באמצע הרחוב והם הנאצים סיככו על עצמותיהם הארורים תחת גג ומחסה. כך הגענו לגעטא בערום ובחוסר כל. שם גזלו אותנו עוד הפעם מה שהי' עוד אצלינו איזה חפץ טוב. הלכנו לבקש איזה מקום דירה. הגעטא היתה מוקפת רחובות הקטנות והצרות עם בתים קטנים שהי' עפ"י רוב מיושב עם ישראל כששנים כתקונן בסביבות הבהכ"נ הגדול קאזינצי. הגעטא ע"י היריות היתה חריבה מאד, ובפרט שהיו בתים קטנים כמעט לא הי' בית שקיבל איזה ירי'. נפלו בתים הרבה מאד והדרים שם בעוה"ר היו בתיהם קבריהם ל"ע. נסינו לילך לדירה שהי' לנו בקיץ, בימי ציון הכוכבים והי' שם כבר אחרים. הלכנו כאן וכאן ולא מצאנו. מתים מוטלים ל"ע בחורבות. דרך הלוכנו מצאנו בית שהיו שם רופאים יהודים, כמקום להנהלת הגעטא, ובקשנו איניעקציאן עבור הילדה רחל נחמה שתחי' נצח, והשיב שאין מעדיצין ומה אני רוצה, עכ"ז ישראל קדושים ולרוב תחינותינו נתן איזה איניעקציאן וגם בעיקר טיר קאהל"ע (פחמין) נתן לנו כמדומה, וה' שלח רפואתו ברוב חסדיו.
הלכנו לדירה הישנה בעל כרחך. שני שבועות אלו בהגעטא היו נוראים מאוד, בגעטא היו בתים קטנים ועוד טעמים ששם סבלו יותר מכל העיר, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. הגם כי אין לשער ואין לספר אפי' יום א' מגיהנם הסלאוואקי ממש כל רגע כשנה נחשב. וכבר חשבנו שחלפו כמה מאות שנים מימי השלוה, ילאה הפה לספר, וה' יצילנו מכל מיני פגעים ולא יוסיף לדאבה עוד. רק ינקום נקמת עמו לעינינו בקרוב. עכ"פ שני שבועות אלו עלו על כולם, לא הי' מה לאכול, קיבלנו מפאלקסקיכ"ע שהי' שם, שני דעצי רוטב של אפונים (ארבע"ס) על יום. לחם לא הי', מים לא הי' אפשר למצוא רק באיזה מרתפים. וסכנה גדולה היתה ההליכה מחמת היריות התדיריות של הכוחות המאוחדות, לתוך העיר מאויר, ומהצד ע"י הקאנאנען. לא הי' עצים להסיק (בביתי ראיתי ששרפו הכסאות וספסלים מבהכ"נ קאזינצי) רק איזה מעבעל (פארניטשע"ר) טוב שנמצא באיזה מקום חרב. ואפי' בשוטצהייזער הסקנו רק כן. הפחד ואימת מות תדיר ודמעות כנחלים מבין ריסי עינינו. הרבה סבלו ע"י רעב הגעטא קראנקהיי"ט השלשול ל"ע, ואז כמעט אין מנוס ל"ע. זוגתי שתחי' בשלה טהייא והושיטה לכאן ולכאן, אם כי כבר בה לא הי' כח עד שנחלשה גם היא מהגעטא קראנקההיט. וה' שלח עזרו שנתרפאה בדרך נס. וזכור אזכור ביום ער"ח שבט תש"ה, שלחה אותי לפאלקסקא"ך לבקש איזה אוכל שזאת היתה לה הרפואה. מביתי עד פאלקסקאך בלאק א' הי' אך בכל פסיעה אימת מות. עראפלאנען משליכים הגפרית ואש, היריות מחוץ לעיר ע"י הקאנאנען בכל רגע. ודרך קטן הלזו נמשך לי זמן ארוך. בבואי לשם והנה מתים מוטלים ברחוב שמצא באמבע גם בנין הפאלקסקאך. חשבתי למותר לי לילך לפנים (אח"כ מתברר שלא הוזקו ונשאר הקאך) וחשבתי עצות איך לבא בחזרה בפחדים נוראים. אחרי שובי וזו' שואלת אי' מזון ולא הי' וחמרמרו מעי מרוב הצער ל"ע. וה' הושיע שנודע לא' מחבריי שאני שם והביא לי רוטב חם עם אורז. וזו היתה רפואת זוגתי שתחי'. וה' הטוב עיניו משוטטות בכל הארץ להטיב ולרחם.
ביום ד' שבט תש"ה, ראינו בעינינו המשחררים. כפי שנודענו אח"כ רצו הרשעים לירות באויר כל הגעטא וה' הפיר עצתם. בירכתי ברכת שהחיינו ללא שם ומלכות. אחרי ו' שנים תלאות וחבלי משיח נוראים לא רצינו להאמין לעצמנו. לא רציתי לטעום ונשארתי שרוי בתענית לכבוד הנס, וכן מאז ועד עתה. ראשית מלאכתי עם א' מידידי הי"ו הי', שהרשעים יש"ו הי' דרכם ליתן בהמרתפים צלמים ושו"ע להנצל לפי מחשבתם המבולבלת מבאמבע"ס על ידי כן, ע"כ ראשית מלאכתינו הי' לשבר הצלם לרסיסים וזכיתי לקיים מצות אבד תאבדון תיכף ברגע השחרור.
[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: בלום הרב רפאל, טל השמיים] הדפסה
