חודש אייר תש"ע - השואה בהגות הרבנית
מן המחקר בתוך שלל ההתייחסויות של הוגים יהודיים לשואה אנו מוצאים התמקדות בכמה סוגיות. הראשונה שבהן היא השאלה התאולוגית כיצד ייתכן שהיא התחוללה, ומהן השלכותיה על היחסים שבין אדם למקום. בצד סוגיה נכבדה זו יש התבוננויות בשאלת האדם בשואה, כקרבן, כרודף וכמתבונן. במחקר שערכתי אני מציע עיון בהיבט נוסף של השואה הזוכה לפריחה בעולם כולו, והוא התשתית המוסרית, או ליתר דיוק האנטי-מוסרית, של הנאציזם.
רבים עסקו בשאלה כיצד ועל איזה רקע יכולה הייתה לפרוח שנאה כה תהומית והתנהגות כה ברברית של קבוצות ועמים כמו זו שנתגלתה במלחמת העולם השנייה, אולם מעטים עד מאוד ביררו שאלה זו מזווית הראייה היהודית-תורנית. המחקר שערכתי על אודות עמדתם של רבנים מציע שני מודלים רעיוניים המתמודדים עם שאלה זו ואשר באו לידי ביטוי בשנות השואה ולאחריה.
הרב שמעון אפרתי, רבה של רובשוב בפולין, גלה לרוסיה במהלך השואה ושימש כרבם של שרידי השואה בפולין לאחריה. הוא חיבר שני חיבורים הלכתיים הבוחנים את השואה – "מגיא ההריגה" ו"מעמק הבכא" – כאתגר למחשבה יהודית-תורנית. בהקדמה לספרו "מגיא ההריגה" התייחס הרב אפרתי גם לפנים הרעיוניות של השואה, וכך הציע מתווה אוניברסלי של הפקת לקחים. לדעתו אין הנאציזם אלא התפרצות של נטיות אליליות קדמוניות שהתרבות הגרמנית לא השכילה לרסנן. אליליות מתלווה פעמים רבות לחוסר ריסון עצמי, להעצמת יצרי האדם ותאוותיו וממילא לזעם בלתי נשלט כלפי כל מי שמבקש למתנה ולרככה. בתורת ישראל, וביהדות בכלל, ראו הנאצים איום על התפרקות יצריהם, קריאה מהדהדת של ריסון שאיננה עולה בקנה אחד עם תשוקותיהם הכמוסות. משכך – אזרו חרב לבערה מן העולם. "עולם האלילות ידע והרגיש שכל זמן שקיימת אומה זו, עם התורה, נשקפת סכנה שהאמת תנצח את השקר והאלילים כרות יכרתון. לפיכך השתמשה האלילות בכל האמצעים האכזריים שברשותה כדי לחסל את תורת משה ואת נושאיה", כתב בספרו.
עמדותיו של הרב אפרתי ניתנות להשוואה לפרשנויות פסיכו-אנליטיות שניתנו לשואה ואשר עוסקות בפסיכוזת ההמונים שהתרחשה סביב תופעת הנאציזם. ז'אן ז'ק בורשטיין, בספרו "הפסיכואנליזה של הנאציזם", גולל משנה סדורה על אודות המניעים התת-הכרתיים שהולידו את ניצני ההרס הנאצי. לטענתו, עקב הדיכאון הקולקטיבי העמוק שבו הייתה שרויה האומה הגרמנית לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה ובעקבות חתימת הסכמי ורסאי שהשפילו את גרמניה, עלה היטלר כדמות האב העריץ והשתלטן, המבקש להתאחד עם "אמא אדמה". אגב כך הוא אִפשר לבני עמו להזדהות עמו כדמות אב נוקשה ומושיע ולהוליד רעיון של עם כגזע עליון, מושלם ונעלה. זאת, תוך הרס הציביליזציה במתכונתה המוכרת, שהנה מערכת איזונים של הדחפים האנושיים הקמאיים. לשם מימוש החזון האוטופי היה על האומה הגרמנית לסלק את העכבות המפריעות לה בהתענגות אדירה זו, ובעיקר את הקהילות המעיבות על דימוי זה, ובראשן – היהודים.
המסקנות המוסריות של הרב אפרתי מתפיסה זו הן בעיקרן קריאה להנצחת הצו האלוהי של "שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם" על כלל האנושות. זו קריאה המבקשת לשמר את ערכי הנצח של האנושות ולהכפיף את הרצונות האנושיים לצו האל של האנושיות.
השקפה שונה לחלוטין, פסימית באופייה, כלולה במשנתו של הרב ברוך ירחמיאל יהושע רבינוביץ', מי ששימש כאדמו"ר של חסידות מונקאטש ערב המלחמה. הרב רבינוביץ' מבטא בספרו "בינת נבונים" עמדות רדיקליות בכל הנוגע לשורשי הרוע, ולדעתו האנטישמיות בכלל, והנאציזם בפרט, אינן תנועות נפשיות הנובעות מחוסר ריסון, מהשתלטות של תאוות קמאיות על המעטה האנושי התרבותי, אלא כוח קדמון שנוצר בעת בריאת האנושות, מימי קין והבל, כוח הרס בלתי נשלט שמתגלגל מדור לדור ומתגלם בכל דור בדמות אחרת. "ומאז נחלקה האנושות לשני מחנות, לרודפים ולנרדפים, לצוררים ולסובלים, למשעבדים ולמשועבדים, לרוצחים ולנרצחים. עם ישראל הוא בין האחרונים, הוא נפל לגורלו של הבל", הוא כותב.
משכך, הנאצים, הגם שהעצימו את מגמת ההרס והרצח, אינם אלא התפתחות טבעית בדברי ימי העולם. לכאורה זו פרשנות דטרמיניסטית לשואה, כזו המנתקת אותה משאלות של שכר ועונש ושל מוסר אנושי. אמירה זו באה לידי ביטוי גם בהספד שנשא הרב רבינוביץ' על קרבנות השואה עשורים אחדים לאחר המלחמה, ובו התייחס לשאלה הנוקבת מדוע אִפשר האל את רציחתם של אותם יהודים. וכך אמר: "אין לשאול למה ה' שתק, ונתן להרוג את מיטב בנינו הקדושים [...] אין לשאול, כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ובעמלק כתיב מפורש 'ולא ירא אלוקים' ".
התשובה הכה פשוטה, אך גם הכה מקוממת, שכך הם פני דברים וכי אין לאל לכאורה סמכות לצמצם את כוח ההרס הנאצי, מבטאת מעין כניעה לטבע האנושי על חולשותיו, או כוחותיו המרושעים, ליתר דיוק. ממילא, בעוד קריאתו המוסרית של הרב אפרתי מאפשרת לדלות מסר אוניברסלי מן השואה, השקפתו של הרב רבינוביץ' היא פרטיקולריסטית במובהק, כזו שמבקשת מן העם היהודי להכיר בגורלו, להעצים את בשורת הטוב שלו ואת הקשר העמוק שלו עם האל, חרף המציאות ההיסטורית שעל-פיה לעם ישראל מזומנים תמיד שונאים ואויבים.
הדפסה
