תחקיר החודש

עדות
ביום הכפורים יצאנו לעבודה כבכל יום מיהו החלטתי להתענות הגם כי הי' בכלל פיקוח נפש ורבים אמרו שאסור להתענות שעי"ז יחלש ביותר ולא יהי' כח לעמוד מ"מ לא רציתי לאכול מפני כמה טעמים הגם שאפשר שהי' מותר ע"פ הדין אמנם אמרתי בלבי מי יודע אם אזכה עוד לראות להיות חפשי ואולי זה היו"כ האחרון של ימי חיי אצום ויעבור עלי מה והנה בעת הצהרים שבכל יום לא נתנו כלום לאכול הקאפא הרשע שידע שיו"כ היום הלך לאיזה מקום ובקש והביא קדירה גדולה עם מאכל וצוה לכל אחד לעמוד בשורה והוא בעצמו חלק את המאכל לכל אחד ואחד, ולאחר שעברתי וקבלתי המאכל נצטערתי מאד, לאכול לא רציתי, לשפוך המאכל על הארץ הי' קורא לזה סאבטאזש, והי' ממית אותי, לא ידעתי מה לעשות, בינתים עבר עלי עוד אחד מבני המחנה עם מאכלו שאכל, ואני לקחתי את המאכל שלי במהירות גדולה ושפכתי לקערתו ורמזתי לו שיאכל במהרה וכן עשה לאחר שסיים לחלק הסתובב הרשע וראה שאיני אוכל מיד פנה אלי בכעסו (ווא איזט דיין פרעסען) היכן המאכל שלך אמרתי לו כבר אכלתיו בא אלי והסתכל סביבותי אם לא שפכתיו על הארץ ולא מצא על הארץ אבל הבין שנתתיו לאחר ולכן מיד שגמר לחלק הגם שהי' זמן חצי שעה להנפש לא הניח אותי אלא אמר (איך וועל דיר העלפען) אני כבר אסתדר אתך ומיד צוה עלי לעמוד ולילך לעבודה והנה לקח בעצמו "טראגע" מין תיבה גדולה שיש לה שתי בדים ונושאין בו שני אנשים אחד הולך מלפניו ואחד מלאחריו ובא בעצמו והניח שם חול ואבנים מלא על כל גדותיו וצוה לי להעלות את זה למעלה על בנין של ג' קומות ועמד עלי כל הצהרים ומיהר עלי לעלות ולירד מצד השני החליף בכל פעם ופעם שעלינו וירדנו שהרי הוא לא הי' חייב עונש רק אני וחשב הרשע שבהיותי רעב ועניתי בצום נפשי שלא אכלתי כלום ובעבודה קשה כזו אפול ואמות ח"ו אבל מאת ה' היתה זאת שקבלתי הכל כל בשמחה רבה ובלי לאות ואדרבה הרגשתי כעין קלות ורגלי משליכות אותי במהירות עד הלילה תודה לא-ל שחזקני. [מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: הרב מנשה קליין (הקטן), משנה הלכות, י, פרסומי ניסא]


הדפסה