חודש כסליו תשע"ב - חנוכה בשואה
עדות ימי החנוכה התקרבו, באותם ימים היו כמה מהכתות נמסרים לעבודת הובלה, כי הרבה בתי מגורים פוצצו ולבעליהם ניתן מטעם מושל המחוז בתים באזורים אחרים של העיר, עלינו היה להעביר מקצה אחד של העיר לקצהו השני את הרהיטים, מבין הריסות בתים המפוצצים היינו מוציאים מה שנותר שלם, אמבטיות וארונות גדולות, תנורים כבדים וגדולים הורדו על ידינו מגבהים של כמה קומות אל מכונית, וכשהגיעו ליעודם היה עלינו להעלותם אל הדירות שנתנו להם.
עבודה זו היתה קשה ומפרכת לאין שעור, בפרט שכבר נחלשנו מעבודה קשה ותזונה המועטת, שינה מועטת של איזה שעות בחדרים ללא חלונות, שהכל הי' מפוצץ. כמה פעמים בהורידנו משאות כבדות תלויים בצווארנו חשבנו שעד שנגיע למטה תפסק בנו החיותא ח"ו.
בערב חנוכה נזדמנו לבנין בעל ה' קומות שעל גגו הי' מקום אומנות לצייר, שהי' משם מבט לכל הנוף מהסביבה כולה, עלינו היה להוריד בזהירות מרובה את התמונות הבדים והצבעים, יותר מארבעים פעם עלינו וירדנו באותו יום קומות מרובות אלו, רגלינו התנפחו עד שכל צעד נוסף היה כדקירות אלפי מחטים, אך מה גדלה השמחה וכל הכאב נשכח כשלפתע גלינו פך שמן כנס חנוכה, בזהירות הטמנוהו תחת בית השחי, כי היה צפוי עונש מות במקום למי ששלח ידו ולקח משהו מהחפצים הללו, אבל באותם המצבים וזמנים היתה איזה דחיפה פנימית לקיים מצוה, בלי לחוש ולדון האם ההלכה מחייבת להסתכן, ובלי שום שיקול פלפלנו במציל מזוטו של ים וכו', שהפקר מאליו, ולא זכה בו שוב הבעלים ואין בו משום מהב"ע.
רובם של מחננו הותירו משך איזה שבועות את מנת המרגרינה שחלקו עוד באותו זמן בכל יום א' בשבוע, גודלה היתה אולי כמחצית קופסת גפרור, ומזה הדליקו נר חנוכה. כל איש ניסה להשיג מעט שמן בכל צורה שהיא, אלו אשר עבדו בתעשיה הסתכנו בשעת העבודה וטמנו משם במקום סתר על גופם שמן קפוי, וכך הביאו למחנה. במרתף המחנה מצאנו רגלי עציצים מכוונים כנר של חרס. למרות הקושי הרב וההסתכנות המרובה איש לא נאות לוותר על הדלקת הנרות, אם כי אמרתי כי די להלכה נר איש וביתו, או כולנו נשתתף יחד, ולא להדליק מוסיף והולך, אך מי הקשיב לזה, ומי היה מוכן לוותר על המצוה, הרי ניסא בכל יום איתא, ואצלנו בכל רגע הי' חיינו בניסי ניסים, וכך הדלקנו נרות בשיר והלל, האם אפשר לתאר האיך שרנו את ה"מעוז צור", כיצד זעקנו "חשוף זרוע..." קוינו לכך בכל רגע, כי ארכה לנו השעה.
מי ימלל ומי יהלל ההרגשה וההתעלות של אותם רגעים ומצבים, די היה לראות את החסיד המופלג בתורה ויראת שמים כמ' כתריאל שלום ווייס הי"ד באיזו דמעות של שמחה ורטט הדליק נרות חנוכה בשמן אשר הביאו לו בנותיו בהסתכנות מרובה ממקום עבודתן, ובצהרי היום [באמצע עבודתן] קפצו למחנה עם המטמון היקר לאביהן, וכששבו למקום עבודתן כבר היה המקום מפוצץ כולו, היה זה מקום תעשיה לקני יריה והיה מוסתר בחורשה, ונקרבו הממונים החיילים וכו', היה זה גלוי ומוחש כי "נתת ליראיך נס להתנוסס".
[בתוך: הרב משה נתן נטע למברגר, כלי גולה, הקדמה] הדפסה
עבודה זו היתה קשה ומפרכת לאין שעור, בפרט שכבר נחלשנו מעבודה קשה ותזונה המועטת, שינה מועטת של איזה שעות בחדרים ללא חלונות, שהכל הי' מפוצץ. כמה פעמים בהורידנו משאות כבדות תלויים בצווארנו חשבנו שעד שנגיע למטה תפסק בנו החיותא ח"ו.
בערב חנוכה נזדמנו לבנין בעל ה' קומות שעל גגו הי' מקום אומנות לצייר, שהי' משם מבט לכל הנוף מהסביבה כולה, עלינו היה להוריד בזהירות מרובה את התמונות הבדים והצבעים, יותר מארבעים פעם עלינו וירדנו באותו יום קומות מרובות אלו, רגלינו התנפחו עד שכל צעד נוסף היה כדקירות אלפי מחטים, אך מה גדלה השמחה וכל הכאב נשכח כשלפתע גלינו פך שמן כנס חנוכה, בזהירות הטמנוהו תחת בית השחי, כי היה צפוי עונש מות במקום למי ששלח ידו ולקח משהו מהחפצים הללו, אבל באותם המצבים וזמנים היתה איזה דחיפה פנימית לקיים מצוה, בלי לחוש ולדון האם ההלכה מחייבת להסתכן, ובלי שום שיקול פלפלנו במציל מזוטו של ים וכו', שהפקר מאליו, ולא זכה בו שוב הבעלים ואין בו משום מהב"ע.
רובם של מחננו הותירו משך איזה שבועות את מנת המרגרינה שחלקו עוד באותו זמן בכל יום א' בשבוע, גודלה היתה אולי כמחצית קופסת גפרור, ומזה הדליקו נר חנוכה. כל איש ניסה להשיג מעט שמן בכל צורה שהיא, אלו אשר עבדו בתעשיה הסתכנו בשעת העבודה וטמנו משם במקום סתר על גופם שמן קפוי, וכך הביאו למחנה. במרתף המחנה מצאנו רגלי עציצים מכוונים כנר של חרס. למרות הקושי הרב וההסתכנות המרובה איש לא נאות לוותר על הדלקת הנרות, אם כי אמרתי כי די להלכה נר איש וביתו, או כולנו נשתתף יחד, ולא להדליק מוסיף והולך, אך מי הקשיב לזה, ומי היה מוכן לוותר על המצוה, הרי ניסא בכל יום איתא, ואצלנו בכל רגע הי' חיינו בניסי ניסים, וכך הדלקנו נרות בשיר והלל, האם אפשר לתאר האיך שרנו את ה"מעוז צור", כיצד זעקנו "חשוף זרוע..." קוינו לכך בכל רגע, כי ארכה לנו השעה.
מי ימלל ומי יהלל ההרגשה וההתעלות של אותם רגעים ומצבים, די היה לראות את החסיד המופלג בתורה ויראת שמים כמ' כתריאל שלום ווייס הי"ד באיזו דמעות של שמחה ורטט הדליק נרות חנוכה בשמן אשר הביאו לו בנותיו בהסתכנות מרובה ממקום עבודתן, ובצהרי היום [באמצע עבודתן] קפצו למחנה עם המטמון היקר לאביהן, וכששבו למקום עבודתן כבר היה המקום מפוצץ כולו, היה זה מקום תעשיה לקני יריה והיה מוסתר בחורשה, ונקרבו הממונים החיילים וכו', היה זה גלוי ומוחש כי "נתת ליראיך נס להתנוסס".
[בתוך: הרב משה נתן נטע למברגר, כלי גולה, הקדמה] הדפסה
