זכור - אמונה בימי השואה

חודש אדר תשס"ד - הצלת ילדים על ידי נכרים


עדות
הסתרת ילדים יהודיים אצל נוצרים


בריסל
…"יש לי כבר את כל הסכום!" אמרה אמא לאבא בשמחה, כאילו היא מבשרת לו בשורה טובה. ומיד אחר כך היא פרצה בבכי נורא… אבא, במקום להרגיע אותה, בכה יחד אתה…
…אבא ניגש אלינו. הוא חיבק אותי בחזקה ואמר בקול רועד: "חנה, חנה'לה שלי, את תחיי! את תמשיכי! את תזכרי אותנו. חנה'לה שלי, את בת ישראל. אל תשכחי - את יהודיה". "אבא, מה אתה אומר? למה אתה מתכוון? אבא, תסביר לי! אני לא מבינה".
אבא מביט אלי וממשיך לצוות… "את זה אסור לך לשכוח בשום זמן ובשום מצב"… "נו, נו, מהר יותר. הזמן עובר… היא [אמא] נטלה את ידי בידה והובילה אותי לכוון הדלת. בפתח עמד אבא. הוא הניח את ידיו על ראשי וברך אותי, כמו בליל שבת אחרי הקידוש. אחר התכופף וחיבק אותי, והרגשתי שפניו רטובות… אני לא רוצה ללכת… יצאנו אל הרחוב הלכנו צמודות לבנינים מגששות באפלה… אמא דפקה שלש דפיקות שקטות על דלת של דירה…
בבית היה אור קלוש. כאן חיכתה לנו גב' סלסקי - הגויה שהייתה באה כל שבוע לכבס אצלינו בבית… ירדנו ביחד עם אמא למרתף שלה…

חנה במנזר
במקום זה אצטרך להיות, לחיות כנוצריה. עלי להתחפש לגויה כדי להינצל, כדי לחיות, כי אבא ציווה עלי שאחיה. אבל אבא ציוה עלי גם לא לשכוח שאני יהודיה. מה עלי לעשות?…
…הבת שישבה לידי ניסתה ללחוש לי משהו, אבל לא הייתי מסוגלת להקשיב. הייתי שקועה כולי בדילמה הנוראה שניצבה לפני?
לחיות כאן כנוצריה, או להישאר יהודיה ולמות? מה עלי לעשות? האם אוכל לחיות כאן כמו גויה, ואחרי המלחמה - כשאמא תבוא לקחת אותי - אחזור לחיות כיהודיה? האם זה אפשרי? האם אמא תרצה לקחת אותי בחזרה, אם אחיה במנזר כמו נוצריה?…

(מאחורי החומות, מרים כהן, פלדהיים, ירושלים, תשס"ג, 40-36, 65-64).



בראשית יולי 1943 עברתי, עם עוד שלושה ילדים יהודים קטנים, לגור בבית זוג צרפתי לא-יהודי בכפר קטן המצוי במרחק 30 ק"מ מפריס…
היה לי מאד חשוב לומר "קריאת שמע" לפני השינה. הייתי מכסה את הצלב שהיה תלוי בחדר, ומתפללת. רציתי שגם אחי יאמר את התפילה אך הוא סירב. כדי להרגיז אותי הוא היה אומר בקול רם תפילות שלמד בכנסיה, וכשהייתי צועקת עליו, היתה בעלת הבית ממהרת לחדר וגוערת בי על שאני נערה מושחתת המנסה להדיח את אחיה הטוב והתמים.
דוקא הכומר הבין אותי. כשפגשתי בו פעם, אמרתי לו שאני חייבת לספר לו משהו חשוב. הוא אמר שאבוא אליו לתא-הוידוי ושם יקשיב לי. בתא הווידוי שמעתי מעבר לקיר את קול הכומר ששאל: "מה חטאת בתי"? ואני עניתי: "אינני יודעת אם זה חטא, אבל אני… יהודיה". אמרתי לו שאני רוצה למות, כי קשה לי לתאם בין כל השקרים שאני צריכה להמציא כל הזמן כדי להסתיר את העובדה שאני יהודיה.
סיפרתי לו שבבית הורי הדבר הכי חשוב היה לומר את האמת - וכאן כל חיי הם שקר אחד גדול. סיימתי את דברי בהצעה לכומר, שיסגיר אותי לגרמנים וכך יוכל לזכות ב- 5,000 פרנקים - כפי שהובטח במודעות הגדולות שניתלו ברחובות הכפר.
דרך הקיר שמעתי את דבריו המרגיעים של הכומר. הוא ביקש שאהיה סבלנית והבטיח לי שכל הזוועה הזאת תיגמר בקרוב. אחרי שנפרדתי ממנו הוא אפילו דיבר עם אחי והסביר לו שעליו לשמוע בקולי…
למדתי בבית-ספר של נזירות, שהיה בית-הספר הטוב ביותר בו למדתי, אבל התפילות היו קשות לי ביותר. עוד בילדותי אסר עלי אבא לשחק כשאני כורעת על ברכיי - כי כך מתפללים הגויים; וכאן הייתי צריכה לכרוע על ברכי ולהתפלל יום יום, ולא הייתי מסוגלת. מצוותו של אבא היתה חזקה יותר ממצוות המורות, ובכל פעם שהייתי כורעת על ברכי הייתי מקיאה. הבנות חשבו שזו בעייה פיסית… ביקשתי - וקיבלתי- אישור להתפלל בעמידה, למורת רוחן של חברותיי…

(במסתור, נעמי מורגנשטרן, יד ושם, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 79-78).

  עדות בתו של הרבי מראדושיץ, רבי יצחק פינקלר
…השאלה הקשה ביותר אצל אנשים רבים היתה כיצד להסתדר עם החזקת הילדים הקטנים במסתור. הרבי לא היסס לייעץ לשואלים שבמקרים כאלה כדאי להם לחפש ולמצוא עבורם ועבור ילדיהם מקלט מחוץ לתחום הגטו, אצל נכרים מכרים בסביבה, בכפר או בכל מקום אחר, גם אם יצטרכו לשלם תמורת זאת כסף רב. במקרים אחדים יעץ למסור את הילדים לבד לאיכרים, תמורת תשלום, ושאצל כל ילד יהיה תלוי מתחת לבגדים פתק עם שמו שיושם בחפץ כלשהו, ושיהיה חבוי אצלו היטב היטב…

("הוד וגבורה", יחיאל גרנטשטיין, מכון "זכר נפתלי", ירושלים, תשמ"ז, עמ' 30-29, 48).


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016