תחקיר החודש

עדות
בריסל - דצמבר 1942

לא ידעתי מה לעשות. עם כל אחד התקוטטתי ורבתי. מרוב יגון וכאב לא ידעתי מה לעשות. מרוב צרות אחי חפצתי גם אני להיות עתה ביניהם ולהצטער יחד עמם ואף למות חפצתי, כי לא יכולתי לשמוע אף צרותינו הגדולות עד לשמים...
לקחתי את תנכ"י, הספר היחידי שהצלתיו מביתי, למצוא בו מעט נחמה. עברתי על התורה על יהושע על שופטים והאלה, אבל אף נחמה כל שהיא לא יכולתי למצא בו. דפדפתי הלאה הלאה ועמדתי סוף כל סוף... באיכה. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם... בה מצאתי תנחומים... ובגמרי הקינה בזמרי… המלים "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".

י"ג שבט תש"ג
חשבתי שכבר מצאתי לי תרוץ לשאלה שכבר שאלתיה הרבה פעמים לי; "איך אוכל לברוח מעמי בעת שהוא בצרה כה גדולה"... ועתה בהיותי כאן בבריסל, רחוק ממקום צרת עמי מרגיש אני שהתרוץ הזה באמת תרוץ הוא, תרוץ במובן הגמרא. בדברי הלכה יכולים להשתמש בתרוצים, אבל בדברי נפש בעניני הלב, רק הרגש מדבר, רק ללב יש דברים. ועתה מרגיש אני שלא נצלתי לתקות עמי, להפך, אני רואה את עצמי בעיני כבוגד, שברח מעמו בעת צרתו. ועוד יותר מזה, לפעמים נראה לי שרק היהודים שסבלו, שנשאו את עול הגלות הכבדה והמרה, רק אלה יזכו בישועה בגאולת עמנו, אבל אלה שנשארו כאן, שנחבאו, אלה הם יאבדו כמו היהודים האלה שאבדו בחושך במצרים. בעת שעל היהודים באות צרות על צרות, יש למשפחתנו מעין מנוחה... למרות כל הטוב שיש לנו ולי, אינני מוצא בלבי כלל וכלל ספוק לנפשי. בכל רגע ורגע אומר אני לעצמי - אתה כאן ואחיך בצרה כה גדולה, וכשאני מתחיל רק לשמוע דברים כאלה, אז מתמלא לבי חפץ עד אין סוף ללכת לאחי לבני עמי בכל הצרות...

ו' אלול תש"ג
זמן רב לא עשיתי דבר אחר מלבד לחשוב. מחשבה אחר מחשבה ולמעשה לא בא. ועתה אי אפשר לי עוד לחשוב. מה למחשבה בלי המעשה. מה יש לי מזה שלא אחדל מלחשוב, ולידי מעשים לא אבוא. הלא אינני חי בעצמי בעולם... אין לי זכות לחשוב כשגופך נח. אבל מה אעשה, מכל הצדדים מסוגר אני כציפור בכלוב. לאן אלך, לאן אפנה. בצד אחד עמי החביב ושבצרות אין סופיות עתה, עמי שחביב לי מכול, אחי ואחיותי שקרובים אלי הרבה יותר משאני לעצמי... אני כאן ואחי שם, ושום סגוף ושום חסוך לא יקרבני אליהם... ("הנער משה", יומנו של משה פלינקר, ירושלים תשל"ח, עמ' 41, 57, 110).

קובנה - ינואר 1942

...בין הבתים היו שדות ירק אשר הליטאים הותירו אחריהם, יום אחד כמו נדברו האנשים ביניהם ועטו לפתע מכל צד על חלקה ירוקה לתלוש ולדרוס. תחילה לא הבנתי את פשר הבהלה הזאת, החיטוט הקדחתני בעפר שהשתולל סביב, עד שהבחנתי כי כליהן של הבריות הולכים ומתמלאים בפקעות תפוחי אדמה. מיד אצתי הביתה לבשר על התגלית ולהצטייד בכלי קיבול מתאים כדי להשתתף בחלוקת השלל... בביתנו שלנו לא זיכו אותי בתהילה יתרה על מאמצי אלה, ניתן לי להבין כי במשפחתנו לא נלהבים מהיסחפות אחר מעשי הפקרות וחטיפה למיניהם, גם אם "כולם עושים כך", על סדר צריך לשמור וכללים יש לקיים... בשלב זה של התבגרותי המזורזת נכון הייתי להשתתף בכל חלוקת שלל... המושגים מותר ואסור נעשו גמישים מאד... הורי לא היו מאושרים, בלשון המעטה, מהיסחפותי אחר רוח הרחוב. הם חזרו וניסו לאסור עלי להשתתף בחטיפות ובתלישות למיניהן, תוך שהם מוותרים מראש - כך חזרו והצהירו באוזני - על היתרונות החומריים העשויים לצמוח ממאמצי המסורים... רציתי להביא דברים הביתה, מזון למשפחה... על כורחם יכירו במקומי החשוב במשפחה ויזכוני בשבחים...
(שלום אילתי, "לחצות את הנהר", ירושלים, 1999, עמ' 49-48, 72-71)

פיוטרקוב - עיר במחוז לודז', מרכז פולין.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בה כ- 18,000 יהודים, שהיוו כשליש מתושבי המקום.
בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפיוטרקוב, שנכללה לאחר הכיבוש בתחום הגנרל גוברנמנט. עם כניסת הגרמנים פורסמו צווים וגזירות, והם החלו ברדיפת יהודים ובדיכויים. חטיפות לעבודה, רצח ושוד רב ממדים כמו גם פרעות בבתי כנסת ובתי תפילה היו תופעות יומיומיות. בראשית הכיבוש מינו הגרמנים יודנראט, בראשו עמד תקופה קצרה, בעל כרחו, הרב משה חיים לאו, שהיה רבה של העיר. חברי היודנראט ניסו להקל במעט את מצוקות היהודים, ועקב כך הוצאו להורג בשנת 1941, ומונה יודנראט אחר תחתם. רבים מיהודי פיוטרקוב נשלחו לעבודות כפייה במקומות מרוחקים [כמו לובלין], חלקם הצליחו לברוח או שוחררו ושבו לעירם.
הגטו בפיוטרקוב היה מהגטאות הראשונים. כבר באוקטובר 1939 הוכרז על הקמתו, ובינואר 1940 הסתיים תהליך מעבר היהודים לתחומו. בגטו אורגנה פעילות סעד, וכן נעשו מאמצים להפעיל מערכת חינוך בתנאים המגבילים. באוקטובר 1942 נערכה בפיוטרקוב אקציה; בעזרת אוקראינים והמשטרה הפולנית ריכזו הגרמנים כ- 20,000 יהודים שלא היו ברשותם תעודות עבודה, ושילחו אותם לטרבלינקה. בעיר נשארו כ- 2,000 יהודים שהועסקו בעבודות חיוניות. כ- 2,500 איש הצליחו לברוח ליערות או להסתתר, רובם נלכדו כעבור זמן קצר ונרצחו ביער ראקוב.
בחג הפורים תש"ג, מרץ 1943, נרצחו בבית הקברות עשרה רופאים יהודיים על ידי הנאצים "כמעשה נקם על הריגת עשרת בני המן".
ביולי 1943, לאחר ששולחו העובדים היהודיים האחרונים לאושוויץ, נתלה שלט בתחנת הרכבת: "פיוטרקוב נקייה מיהודים".
קומץ מתוך כ- 1,400 מיהודי פיוטרקוב ששרדו חזרו לעיר לאחר המלחמה, אך נתקלו בהתנגדות לשובם. מספר יהודים שניסו לקבל את בתיהם נרצחו על ידי הפולנים.

1942
...כאשר נפרדתי מאמא ומשני אחי נשכתי את שפתי כדי לא להסגיר את רגשותי... אמא אחזה בי בכוח כאדם טובע הנאחז בקרש צף על פני המים. במאמצים עליונים עקרתי את רגלי ומצאתי עצמי בחדר המדרגות, מחוץ לדלת דירתנו, ניצב פנים אל פנים עם אבא.
שנינו עמדנו לבדנו, זה מול זה. אני נער בן שש עשרה היוצא לבדו למסלול חיים שעלול להיות קצר מאוד. במקרה הטוב יותר אצטרך להיאבק על מקומי בעולם...
נרגש ומבולבל מדי הייתי כדי לקלוט ולהבין את כל מה שאמר לי אבא באותו מעמד בלתי נשכח. במשך השנים חזרו אלי מפעם לפעם קטעים מאותה שיחה בת כשעתיים בחדר המדרגות ליד דלת דירתנו... הוא קרא פסוקים ו' וז' מירמיהו ט"ז; "ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת.. ולא יקברו ולא יספדו להם...
"על לולק תשגיח במיוחד" ביקש [אבא] ממני, כאילו הובטח לו שאוכל למלא צוואתו... הוא לא יעץ לי כיצד לנהוג במצבים להם אני עלול להיקלע בדרך שלפני. הוא השאיר לי מרחב ליוזמה ולפעולה באומרו שכל שאעשה יהיה מתוך ידיעה שיש גורם עליון המשגיח ולעתים גם מסייע ואם אזכה לכך תהיה לי סייעתא דשמיא... לו הייתה הבחירה בידי לא הייתי זז מהמקום וממשיך לאחוז בחוזקה בכף ידו החמה של אבא, אולם מחוגי השעון התקרבו לרגעים הקריטיים של שעת היציאה מהגטו...
ישבתי שעות רבות מול פני אמא המיוסרות, ניסיתי לדבר עמה ולנחמה... המצב החדש אליו נקלענו המחיש לי את תפקידי האחראי במשפחה המקוצצת שראשה נלקח ממנה. פתע הרגשתי שלא רק קיומי האישי נתון במידה מסוימת בידי, אלא גורל משפחתי כולה תלוי מעתה במעמדי כבעל זכות קיום...
(נפתלי לאו לביא, "עם כלביא", תל אביב, תשנ"ג 1993, עמ' 85-83, 92)

לודז'

ילד שוכב במטה, הוא רוצה לישון. איננו יכול להירדם. הרעב מציק לו ומוצץ אותו. בחדר שקט. כולם ישנים, אמא, אבא ואחות קטנה, ושם בארגז מונח חצי ככר לחם. אולי הוא ירד בשקט ויחתוך פרוסה קטנה ודקה, פרוסונת דקדקה, אף אחד לא ירגיש. המצפון לא מרשה, הלחם הזה צריך להספיק לעוד יומיים, כבר חתכו מן הלחם מעל למותר. פולמוס בין הרעב והמצפון. גם כך זה לא יספיק, בין כך ובין כך אכלתם יותר מדי, קח! קח! רק פרוסה קטנה. לא, אומר המצפון הלחם הזה הוא של אמך, של אחיך ושל אחותך הקטנה, אל תקח מהם, גם הם רעבים כמוך. בסופו של דבר ניצח הרעב. הילד שוכב במיטה מכוסה מעל לראש ונוגס מן הלחם היבש הטבול בדמעותיו המלוחות...
(שרה פלגר-זיסקנד, "העטרה שאבדה", בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 54-53)

בודזאנטין - קילצה

22 במאי 1942
"בשעת התפילה תקפו עלי געגועים לאבא. ראיתי ילדים עומדים ליד אביהם, ומה שאינם יודעים בתפילה אז אבא מראה להם, ואני מי יראה לי?... יתן לי אלוקים מחשבות טובות שאלך בדרך הישר... מעולם לא היה לי עצוב כל כך? יתן אלוקים שאבא יחזור במהרה בשלום ".
(דוד רובינוביץ, מיומנו של הנער דוד רובינוביץ, 1942-1940, תל אביב, תשכ"ד 1964, עמ' 66)


הדפסה