קהילת ברלין בין שתי מלחמות העולם
העיר ברלין שימשה כבירת המלכות הפרוסית עד שנת 1871, ולאחר מכן הייתה לבירתה של גרמניה. העיר שוכנת בשפלה הצפון גרמנית בצומת תעלות, שבזכותן הפכה לנמל הנהרות השני בהיקפו במדינה.
על התיישבות יהודית בברלין ידוע לנו מסוף המאה השלוש עשרה. מסכת של רדיפות וגירושים ליוותה את תולדות היישוב במקום, ולמרות זאת גדל מספרם של יהודי ברלין במהלך המאות התשע עשרה והעשרים, והגיע בשנות השלושים של המאה העשרים ל- 172,000 נפש, שהיו כשליש מכלל יהודי גרמניה.
הגידול המשמעותי באוכלוסייה היהודית בעיר היה תוצאה של נהירת יהודים מערי השדה לעיר הבירה, של הגעת יהודים מאזוריה המזרחיים של גרמניה, מפוזנן ומשלזיה, וכן של זרם מהגרים ממזרח אירופה אשר כונו בשם "האוסט-יודן", ואשר השפיעו על חיי החברה היהודית בברלין בתחומים שונים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בה נטלו היהודים חלק נכבד, השתלבו רבים מיהודי ברלין במערכת הממשלתית והציבורית. גם בחיי הכלכלה התערו רבים מהם, וחלקם אף היו חלוצים בתחומים שונים כגון בנקאות, מסחר ופיתוח שווקים לסחר בחו"ל. אחרים עסקו בענפי האלקטרוניקה, התחבורה והמקצועות החופשיים. יהודים בלטו גם בתחומי המדע והאמנות, וכן פיתחו מערכת עיתונות עניפה שייצגה את המפלגות השונות. ליזמתם ומעורבותם הגבוהה של היהודים בחיים הציבוריים ובכלכלה אפשר לייחס את התמונה המסולפת שהציגה ההסתה האנטישמית, אשר העידה כי למרות שוויון הזכויות החוקי לא הוכר כך מעמדם בפועל. יהודי ברלין היוו בשנות העשרים והשלושים מטרה להתפרצויות אנטישמיות, שהלכו והחריפו עם עלייתה והתבססותה של המפלגה הנאצית בגרמניה.
קהילת ברלין הפעילה שירותי רווחה שהיו למופת ברחבי גרמניה. הודות למנגנון המשוכלל שהקימה פעלו כל מוסדות הסעד והעזרה הסוציאלית בתיאום, ודאגו למגוון הצרכים החברתיים בקהילה.
יהודי ברלין בין השנים 1939-1933 (פרוץ המלחמה)
עם ניצחונה של המפלגה הנאצית ועלייתה לשלטון, פקדו את יהודי ברלין, כמו גם את שאר יהודי גרמניה, תופעות של אלימות והשפלה. בתקופה זו הייתה הפגיעה הקשה ביותר בבעלי המקצועות החופשיים. במרוצת השנים הבאות נחקקה סדרת חוקים ותקנות שמטרתם הייתה להוציא את היהודים ממעגל החיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בגרמניה; חרם ה1- באפריל, שריפת ספרים, פיטורי עובדים ממסגרות שונות, חוקים גזעניים (נירנברג) ו"אריזציה" (החרמת רכוש יהודי והעברתו לידיים אריות) שהלכה והתפתחה, היו חלק מתופעות הרדיפה האנטי-יהודית. יהודים רבים התקשו לעכל ולהבין את מצבם החדש ועדיין קיוו לטוב, אולם תוך זמן קצר טפחה המציאות המרה על פניהם.באפריל 1933 חוקק המשטר הנאצי את החוק שאסר שחיטת בהמות ועופות על פי דיני התורה. מאז שנת 1907 פעל בברלין "המרכז לענייני השחיטה" בראשות הרב עזרא מונק, שבעקבות הגזירה הרחיב את פעילות המשרד והפך אותו למרכז בינלאומי להגנת השחיטה.
בחודש מרץ 1938 איבדה קהילת ברלין את מעמדה החוקי, ומצבה הלך והתדרדר.
הלילה שבין התשיעי לעשירי בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח", היה ליל פרעות שהיווה נקודת מפנה בתולדות יהודי גרמניה בשנים אלו. הפוגרום פרץ באמתלה של פעולת נקם על ההתנקשות בחיי המזכיר השלישי בצירות הגרמנית בפריס (פון ראט), על ידי הבחור היהודי הרשל גרינשפן.
בברלין נשרפו כליל או ניזוקו חמישה עשר בתי הכנסת, מוסדות יהודיים נהרסו ורכושם הוחרם, והוצתו ונשדדו גם חנויות ודירות בבעלות יהודית. יהודים רבים נאסרו והובלו למחנות ריכוז, וחלקם נרצחו שם. על היהודים הוטל קנס כספי גבוה כפיצוי על הנזקים שנגרמו כביכול בעטיים.
יהודי ברלין ניסו לגבש דרכים שיאפשרו להם לחיות ולשרוד כמיעוט דתי במסגרת המדינית החדשה שנוצרה. הוקמה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", שמרכזה היה בברלין, אך האורתודוקסים לא נטלו בה חלק. בתקופה זו חלה התעוררות בתנועות הנוער, פעילותן תוגברה, ואורגנו על ידן הכשרות לעלייה לארץ ישראל. המכשולים מצד השלטון הנאצי ומצד מדינות העולם, בהם נתקלו יהודי גרמניה בנסיונם להגר, האטו את התהליך, אך למרות זאת הלך רעיון ההגירה ותפס תאוצה ככל שתנאי החיים הלכו וכבדו.
כמו כן התפתחה פעילות סעד ועזרה הדדית, שאמורה הייתה לתת מענה לבעיות השעה. מוסדות החינוך קלטו תלמידים שנפלטו ממערכת החינוך הכללי, בעקבות רדיפות ותחיקה אנטי- יהודית. בעטייה של דחיית אנשי הרוח ממסגרת החברה הגרמנית, ניכרה פריחה בתחום היצירה והתרבות, שהתבטאה בפעילות פנימית בקרב היהודים עצמם.
זרמים ביהדות ברלין
"הזרם הליברלי"
במהלך המאה התשע עשרה חלו שינויים מהותיים באופייה של יהדות גרמניה. כתוצאה מתהליך האמנסיפציה נדרשו היהודים לראות את עצמם כחלק מהלאום הגרמני, להוכיח את נאמנותם למדינה ולהשתלב בחיי התרבות והחברה. בתמורה אמורים היו ליהנות משוויון זכויות.
עקב התפתחות זו קם זרם חדש של יהודים - "הזרם הליברלי". נקודת המוצא של זרם זה הייתה שינוי והתפתחות. מבחינתם כמעט שלא נשאר דבר בהלכה, במנהג ובמסורת שלא ביקשו לבטלו או לתקנו. מבין הליברלים היו רבים שהשתייכו לקהילה הגדולה (המעורבת), עימה נמנו גם אורתודוקסים מתונים. בעוד הזרם הליברלי נשאר ופעל בקרב הקהילה היהודית, היו גם תופעות מרחיקות לכת מצד יהודים שפרצו את כל הגדרות בנישואי תערובת ובהמרת הדת.
"הזרם האורתודוקסי"
בתגובה להופעת הזרם הליברלי והסחף העצום שבא בעקבותיו, פרשו יהודים שבלטו בנאמנותם לתורה ולמסורת והקימו את הקהילה הנפרדת "עדת ישראל" בברלין. כך ביקשו להבטיח את אורח חייהם על פי התורה והמצווה. על אף הפרישה היו חברי קהילת "עדת ישראל" משולבים בחיי הרוח הכלליים בעיר.
יש לציין כי בברלין לא שררו מתחים בין הזרמים והקהילות השונות כפי ששררו בחלק מערי גרמניה האחרות.
בתי הכנסת
שישה עשר בתי כנסת הוקמו בברלין ברבעיה השונים של העיר על ידי הקהילות השונות, רובם גדולים ומפוארים, כמנהג יהודי גרמניה. מלבד בתי הכנסת הגדולים היו בה בתי תפילה רבים, שחלקם יוחדו לבני נוער, ואלו בלטו בסדרים ובשמירה על הטקסיות ועל המנהגים. רבים מבני הנוער שרחקו מיהדות התקרבו, בזכות התפילה בבתי כנסת אלו, לכור מחצבתם.בליל הבדולח הוצתו ונהרסו רוב בתי הכנסת בברלין, כמו גם בתי הכנסת בכל רחבי גרמניה. בשנים שלאחר עליית הנאצים לשלטון הפכו בתי הכנסת למוקד משיכה ליהודים רבים. רבנים מסרו בהם את דרשותיהם, והשמיעו דברי חיזוק ועידוד לקהל המתפללים.
חינוך
במאות השמונה עשרה והתשע עשרה הייתה ברלין המרכז הראשון של ההשכלה.מערכת החינוך שנוהלה על ידי המשכילים הקימה בתי ספר לנערים ובתי ספר לנערות.
בשנת 1872 נוסד בברלין "בית מדרש גבוה לחכמת ישראל", כמכון להכשרת רבנים ברוח הליברלית. שנה לאחר מכן ייסד הרב עזריאל הילדסהיימר, אשר כיהן כרבה של קהילת "עדת ישראל" בברלין, את "בית המדרש לרבנים", שמטרתו הייתה להכשיר רבנים ולהקנות להם ידיעות רחבות ואיתנות בכל ענפי היהדות השורשית, בצד מדעים אחרים. מוסד זה נתקל בהתנגדות מצד הליברלים.
בשנות השלושים של המאה העשרים, כאשר שלטו הליברלים בקהילה, הם הקימו בתי ספר לבנים ולבנות ברוח החינוך האופיינית להם. בנוסף לבתי הספר הקהילתיים היו בברלין בתי ספר פרטיים, שנוסדו ביזמתם של ארגונים שונים. קהילת "עדת ישראל" הפורשת הקימה בית ספר יסודי, ולאחר מכן הקימה גם בית ספר תיכון, בתי ספר שהצטיינו ברמת לימוד וחינוך גבוהה, וזכו להערכה רבה ולהכרה אף מצד המוסדות הממלכתיים. גם לחוגים ציוניים בעיר היו בתי ספר פרטיים משלהם.
ערוץ חינוכי נוסף היוו חמישים ושלושה בתי הספר לנושאי דת שהשלימו את הידע המצומצם בתחום הדת והיהדות של אותם תלמידים יהודיים שרכשו את השכלתם בבתי הספר הכלליים.
בין הזרמים ניטשו ויכוחים לגבי תכנים בחינוך, לגבי שפת הדיבור ועוד. אולם ראוי לציין שגם בתי ספר שלא תאמו את רוח הקהילה הכללית, כגון תלמוד תורה "עץ חיים" ואחרים, נתמכו על ידה.
יהודי ברלין בתקופת המלחמה (1945-1939)
משפרצה מלחמת העולם השנייה גברה מסכת ההגבלות והאיסורים שהוטלו על יהודי ברלין, וגזירות חדשות נחתו עליהם השכם והערב. אמנם הם לא רוכזו בגיטאות, אך הם פונו מבתיהם לאיזורים צפופים בתנאים פיזיים קשים, ומשנת 1941 חויבו בעבודות כפייה. על אף ההתדרדרות במצבם ניסו היהודים לשמור על צביונם ועל אורח חייהם היהודי.בספטמבר 1941 נדרשו ראשי הקהילה בברלין להגיש רשימות מעודכנות של יהודי העיר וכתובותיהם , ומאוקטובר 1941 החלו הנאצים בגירוש היהודים למזרח אירופה: לריגה, למינסק, לקובנה וללודז', ומשם לאתרי ההשמדה.
ב- 1942 יצא משלוח לטרזיינשטט, וביולי 1942 יצא משלוח ראשון ישירות לאושוויץ. לאחר 63 שילוחים למחנות מוות ו- 117 שילוחים למחנות אחרים, הוכרזה ביוני 1943 ברלין כ"יודנריין", משרדי הקהילה נסגרו, ושאר הארגונים חוסלו. נשאר בה קומץ יהודים שהוכשרו למילוי תפקידים חיוניים.
מתוך כ- 75,000 יהודי ברלין שחיו בה עם פרוץ המלחמה שרדו כ- 4,700 יהודים שהיו נשואים לבני זוג אריים, וכ- 1,400 יהודים שחיו במחתרת.
תחקיר וכתיבה: שרה היינה
ביבלוגרפיה:
- ערים ואמהות בישראל, י.ל. הכהן פישמן, ירושלים, תש"ו-תש"כ 1946- 1960, חלק א, עמ' 137-107.
- יהודי ברלין וקהילתם בימיה של רפובליקת ווימאר 1933-1919, חיבור לשם קבלת דוקטור בפילוסופיה, ג. א. אלכסנדר, ירושלים, תשנ"ו.
- קהילת ברלין, מחניים, רוזנבליט פ., גליון כ', תשכ"ט.
- האנציקלופדיה העברית, ב. נתניהו, תל אביב, תשי"ח, כרך ט, עמ' 777-764.
- האנציקלופדיה של השואה, י. גוטמן, תל אביב, תש"ן 1990, עמ' 235-230.
אתר 'דעת'