הקהילה היהודית ברומא
העת העתיקה
זכות בכורה לקהילה היהודית ברומא. היא העתיקה בכל הקהילות היהודיות באירופה. הקשרים בין רומא לארץ ישראל התחילו עוד לפני חורבן הבית השני. יהודה המכבי, בהרגישו נכונה שמרכז הכוח בעולם העתיק עומד לעבור מהעולם ההלניסטי-יווני לעולם ההלניסטי-רומי, פנה לסנאט הרומי בהצעת ברית, והללו נענו ברצון. קו זה נמשך בימי יונתן ושמעון החשמונאים, וכל זאת לפני שפומפיוס הגיע לארץ ישראל והתחיל בכך את שלטון רומא בארץ ישראל, תחילה בעקיפין, ובהמשך בשלטון ישיר אשר הביא בעקבותיו את חורבן הבית ואת תוצאותיו הטרגיות לטווח הקצר והארוך. מתחילת מעורבותה של רומא בנעשה בארץ ישראל התחילו יהודים להגיע לרומא, אם כשבויים או כעבדים ואם כסוחרים או כחברי משלחות דיפלומטיות שונות. כל אלה היוו את הגרעין להיווצרות הקהילה. בימים הראשונים של הקיסרות עלה מצב יהודי רומא וירד בהתאם לכוחו ולרצונו של השליט. יוליוס קיסר ואבגוסטוס הטיבו עמם, טבריוס וקלודיוס גירשו אותם זמנית. בשנת 70 לספה"נ חרב בית המקדש השני והחלה גלות רומא הארוכה. כלי המקדש הובאו לרומא, הוטבע מטבע מיוחד המראה את יהודה כשבויה והוקם שער טיטוס הידוע לשמצה. יהודי רומא הוכרחו לחזות בתהלוכות הניצחון של טיטוס ולראות את השבויים היהודים אשר הובאו לרומא, בראשם שמעון בר גיורא. אספסינוס, קיסר רומא בזמן החורבן, שפך את זעמו לא רק על המרכז בארץ ישראל אלא גם על קהילת רומא. במקום תרומות לבית המקדש הוכרחו יהודי רומא להעלות מס להיכל יופיטר הקפיטולי ברומא.
למרות העובדות הנזכרות לעיל המשיכה קהילת רומא להתקיים כל תקופת הקיסרות הרומית, כל ימי הביניים ולמעשה עד היום הזה. ברומא נתגלו שש מערכות קטקומבות קבורה עם כתובות יווניות ולטיניות, אך בעלות שמות עבריים וסמלים יהודיים, כגון כפות תמרים, שופר ומנורה. באוטריה, שהיא נמל רומא, נמצאו שרידים של בית כנסת גדול, המעיד על עושרה של הקהילה. במאה הראשונה לספה"נ ביקרה ברומא משלחת תלמידי חכמים בראשות רבן גמליאל השני ופגשה שם את ראש הקהילה. מסופר בגמרא (סנהדרין לב ע"ב) שהתנא מתיא בן חרש הקים ישיבה ברומא. המפנה לרעה חל כשקיסרי רומא קיבלו על עצמם, על העיר רומא ועל רחבי האימפריה את הדת הנוצרית. הקיסר קונסטנטינוס (325) הגביל את זכויות יהודי רומא, ובעקבותיו ביטל אותן הקיסר תיאדוסיוס (439) לגמרי.
ימי הביניים ועד איחודה של איטליה (1870)
מהמאה ה- 6 ועד המאה ה- 10 אין לנו ידיעות על תולדות היהודים ברומא. מהמאה ה- 10 והלאה ישנן עדויות רבות על הנעשה בקרב יהודי רומא. במקורות הרבניים מהמאה ה- 10 נזכרים חכמי רומא ב"מתיבתא דמתא רומא". במאה ה- 11 חי ברומא פייטן הסליחות והקינות רבי יחיאל ב"ר אברהם. בנו, רבי נתן ב"ר יחיאל, חיבר את ספר ה"ערוך", מילון לתלמוד ולמדרשים, המעיד על רמה תורנית ולשונית גבוהה. במאה ה- 11 בולטים כמה מבני משפחת ענו - רבי אברהם היה דיין, רבי יחיאל ורבי דניאל היו רבנים וראשי ישיבה. נכדו של רבי דניאל ענו (בעל אותו שם) היה מפרנסי הקהילה במאה ה- 12. הרשימה המשפחתית ממשיכה - רבי צדקיהו ממשפחת ענו למד בישיבות אשכנז במאה ה- 13, והיה בקשר עם מהר"ם מרוטנבורג. באותה מאה חיבר רבי יחיאל ב"ר יקותיאל מן הענוים (מש' ענו) פיוטים, וגם עסק בהעתקת ספרים, ביניהם ההעתק העתיק ביותר של התלמוד הירושלמי.
דמות השנויה במחלוקת מתוך יהודי רומא של ימי הביניים הוא עמנואל הרומי (תחילת המאה ה- 14). הוא היה מליץ, משורר ופרשן המקרא. עסק בדקדוק הלשון העברית, במליצתה ובשירתה. חיבר שירי קודש ושירי חול. בגלל תוכנם של חלק משיריו אסר בעל ה"שלחן ערוך" לקרוא בהם.
נחתום את סקירתנו זו של הדמויות הבולטות ברומא היהודית של ימי הביניים בהערה שקהילת רומא זכתה לביקורים מטעם יהודים חשובים מארצות אחרות. ר' אברהם אבן עזרא הגיע לרומא כחלק מנדודיו (בשנת 1140) וחיבר בה את פירושיו לחמש המגילות. כמו כן, הלל מוורונה (אף היא עיר באיטליה), מתומכיו הנלהבים של הרמב"ם כשהתחוללו הפולמוסים סביב כתביו, ישב ברומא תקופה מסוימת. כמאה שנה לפניו, במאה ה- 12, ביקר בנימין מטודלה ברומא תוך כדי מסעותיו. לדבריו מצא שם קהילה מסודרת בת 200 משפחות. כמו כן הוא מונה בשמם כמה חכמים גדולים ואנשי קהילה בולטים. בתיאור לעיל מודגש הצד החיובי של המטבע, אך לצערנו היה גם צד שלילי. מדובר בימי הביניים, כשיהודי רומא חיו בעיר האפיפיורים. באופן כללי מצבם של יהודי רומא נשתנה לטובה או לרעה בהתאם לשליטים ולאפיפיורים. אך השורה התחתונה הייתה של רדיפות ושל השפלות. הם חויבו לענוד אות קלון והוכנסו לגטו בתנאים של צפיפות ושל עוני. במאה ה- 14 נשרף התלמוד ברומא בפקודת האפיפיור. ימי חרדה מיוחדים היו ימי הקרנבל השנתי, בהם נהגו הרומאים להשתעשע אך גם להתנהג בגסות ובאכזריות כלפי היהודים. מהמאה ה- 12 והלאה נהגו היהודים לקבל בתהלוכה, עם ספרי תורה בידיהם, את הקיסרים ואת האפיפיורים הנבחרים. ראשי הקהילה עשו זאת כדי לפייס את הנוצרים, אך קרה שאפיפיור מסוים לא הסכים לקבל את המשלחת. לפעמים קרה שהיהודים נרדפו כקבוצה, אך ממש באותן השנים זכו בודדים לקרבה, בעיקר בהיותם רופאים בוותיקן. כך קרה שבמאה ה- 15 קיבל רבי משה ריאטי רשות לרפא נוצרים, וב- 1539 נתמנה הרופא היהודי יעקב מנטינו כמרצה לרפואה באוניברסיטה ברומא.
המאה ה- 16 הייתה הרת גורל עבור יהודי רומא. הקהילה גדלה בהרבה בעקבות הגירושים ממקומות אחרים - מספרד, מפורטוגל, מטריפולי, מנאפולי, מערים אחרות באיטליה ועוד. חלקם ראו באיטליה ארץ מעבר, אחרים נשארו באיטליה בכלל וברומא בפרט. כך אירע שנוצרו קהילות שונות, זו ליד זו. בני קהילת רומא הוותיקים חששו מפגיעה במעמדם עם בואם של מגורשי ספרד, ולכן קיבלו אותם בהסתייגות. בכלל, קהילת רומא הפכה למפולגת ומפוצלת, בהתאם למקומות המוצא. הדבר התבטא לא רק ברישומים ובנוסחים שונים, אלא גם בפלגנות ובמריבות. לאור זאת ביקשו ראשי הקהילה מרבי דניאל ב"ר יצחק דה פיזה לקבוע דפוס אחד לקהילה כולה, ואמנם, פעילותו הביאה לקרבה מסוימת בין העדות השונות. מאורע אשר הביא להתעוררות בקרב יהודי רומא היה הופעתם של דוד הראובני ושלמה מולכו ברומא. העובדה שלשלמה מולכו היו ידידים בוותיקן ודוד הראובני נתקבל לראיון על ידי האפיפיור, הלהיבה את יהודי רומא וגרמה לעיון גובר בספרי קבלה ובחישובי הקץ.
שינוי פתאומי לרעה קרה ליהודי רומא באמצע המאה ה- 16, כתוצאה מתנועת הקונטר-רפורמציה. ב- 1542 הוקמה האינקוויזיציה ברומא. ב- 1553 נשרף התלמוד וספרי קודש אחרים בכיכר העיר. ב- 1555 הייתה עלילת דם נגד יהודי רומא, שהוכחה עד מהרה ככוזבת. ב- 1557 ציווה האפיפיור על יהודי רומא להתאסף מדי שבת בשבתו כד להאזין לדרשות המשומדים יוספוס פלורנציה ויוסף צרפתי. ב- 1583 נשרף על קידוש ה' גר צדק בשם יוסף סאנאלבו. מגמת הרדיפות נמשכה במאות ה- 17 וה- 18. נכתבו ספרים נגד היהודים והיהדות. יהודים הוטבלו לנצרות נגד רצונם. הרב הראשי, עם ראשי הקהילה, הוכרחו לבוא אל האפיפיור בשבת הראשונה לחגיגות הקרנבל שהוזכרו לעיל ולהשמיע בפניו דברי הערצה והכנעה. היו התפרצויות של נציגי הכנסייה לבתיהם של יהודים בגטו והחרמת ספרי קודש או שריפתם. רבים מן הספרים הגנוזים נמצאים בקריית הוותיקן עד היום הזה. נקודות האור בתיאור הקשה הזה הן שתיים: ראשית - מדי פעם היו אפיפיורים יוצאי דופן (למשל ליאו ה- 10) שהתייחסו ליהודים בגישה אנושית, ושנית - היהודים תמכו זה בזה. מידת הרגשתם שהם ערבים זה לזה מעוררת התפעלות, וזאת למרות ההבדלים ביניהם מבחינת נוסחים ומנהגים. מאיחודה של איטליה (1870) ועד עליית הפאשיזם (1922)
השינוי לטובה בא במאה ה- 19, אך לא בבת אחת, וגורל היהודים באותה מאה היה מלווה בעליות ובמורדות בהתאם למצב הפוליטי. כידוע, לקראת סוף המאה ה- 18 אירעה המהפכה הצרפתית. רומא נכבשה בידי צבא צרפת המהפכנית. האפיפיור הוכרח לעזוב את העיר והיהודים זכו לזכויות מלאות - פשטו את בגדי הקלון, עזבו את הגטו והחלו להתיישב באיזורים שונים בעיר. ב- 1811 ציווה נפוליאון על ארגון מחדש של הקהילה היהודית ברומא (כשם שעשה בצרפת). אולם, לא ארכו הימים ונפוליאון הובס. היהודים איבדו שוב את זכויותיהם, הוחזרו לגטו ונרדפו. המצב ההפכפך של גזירות וביטולן נמשך עד 1870. באותה שנה נשלם איחודה של איטליה, ואזרחיה, והיהודים בתוכם, זכו לשוויון זכויות. יהודים הפכו פעילים במסחר ובתעשייה של רומא, באוניברסיטאות, בבתי המשפט, בצבא ובמשרדים ממשלתיים. הם הגיעו לתפקידים מרכזיים באחוזים גבוהים בהרבה ממספריהם הזעומים. דוגמה לכך היא העובדה שאף על פי שהיהודים מנו עשירית האחוז מכלל האוכלוסייה - הם היוו שמונה אחוזים מהפרופסורים באוניברסיטה. הרי רשימה חלקית של מעורבות היהודים בחיים באיטליה דאז: יוסף ג'וספה אוטלנג', איש צבא, כיהן כמיניסטור לענייני מלחמה בשנים 1902-1903; ארנסטו נתן, מדינאי, היה ראש עיריית רומא בשנים 1907-1913; לואיג'י לוצאטי, מדינאי, היה ראש ממשלת איטליה בשנים 1910-1911; שמואל אלטארי, מדינאי, יהודי איטלקי שומר תורה ומצוות, היה מצד אחד ציר בפרלמנט האיטלקי, אך מצד שני היה פעיל במועצת הקהילה היהודית; בני משפחת סרני היו פעילים בקהילה ומרופאי חצר המלכות. בנם אנצ'ו סירני התפרסם בתקופת השואה כציוני, צנחן שליח היישוב בארץ ישראל ליהודי איטליה. הוא נִשבה בצפון איטליה כשניסה ליצור קשר עם פרטיזנים איטלקיים, ונִספה בדכאו.
יחסית למספריהם הקטנים, הרשימה לעיל מעוררת הערצה (והרשימה היא חלקית ביותר). אולם מה קרה ליהודים, מהמפורסמים ועד לפשוטי העם, כתוצאה משוויון הזכויות? התשובה לכך פחות פשוטה. כצפוי, בד בבד עם התרחבותם בסביבה האיטלקית, התחיל תהליך של התבוללות יהודי איטליה. הגטו נהרס והיהודים התפזרו - חלקם, בעיקר העניים, נשארו באיזור הגטו או ברחובות הסמוכים לו, אחרים עברו לשכונות אחרות בעיר, יותר מודרניות אך פחות יהודיות. כאמור הייתה התבוללות, אך באופן יחסי פחותה מזו שהייתה בגרמניה בתקופת האמנציפציה. סיבה אחת לכך היא העובדה שהייתה התייחסות אנטי-כנסייתית כללית באיטליה החדשה המאוחדת, כך שפעילות מדינית לא גררה בעקבותיה קשר עם הנצרות. במקומה של התבוללות קיצונית באה אדישות לנושאים יהודיים. התופעה התבטאה בירידה בהכנסות של הקהילה (למרות העלייה במצבם הכלכלי של יהודים רבים) ובפחות הזדהות עם נושאים יהודיים. הייתה ירידה בהרשמה למוסדות דת, ואף הייתה בעיה למצוא יהודים המוכנים לקבל על עצמם תפקידי מפתח בקהילה.
התמונה שתוארה לעיל נכונה לגבי איטליה בכללותה, ולגבי רומא כחלק ממנה. אולם יחסית ליתר ערי איטליה, רומא הגיעה למעמד בכורה בתוך הקהילות. האתגרים שעמדו בפני ראשי הקהילה בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 לא היו פשוטים. עם הריסת הגטו היה צורך לדאוג לענייה. מצד אחד, היה ארגון מחדש של פעולות הסעד וגמילות חסדים כדי לדאוג לעניים, לחולים, לזקנים ולכל מי שלא היה יכול לדאוג לעצמו. מצד שני, נעשה מאמץ גדול ללמד את המסוגלים לכך משלוחי יד יצרניים. ויטורה ראבא ואשתו היו פעילים בכך. כמו כן הייתה דאגה לחינוך הילדים מבחינת יהדות. לקראת סוף המאה ה- 19 נוסד ברומא תלמוד תורה, למעשה בית ספר ציבורי עם שיעורי יהדות. באשר לבתי כנסת - במאה ה- 19 היו ברומא חמישה בתי כנסת, שניים כמנהג ספרד ושלושה כמנהג רומא. כולם שכנו תחת קורת גג אחת, שארית מגזירה מימי הביניים לפיה היה אסור ליהודים לקיים יותר מבית כנסת אחד. בעקבות הריסת הגטו היה צורך דחוף בבניית בית כנסת מרכזי גדול, ואמנם הוא נבנה, וחנוכתו הייתה ב- 1904. רבה של רומא דאז היה הרב יצחק חיים טיטוריו קסטיליוני. פעולה נוספת לזכותו היא תרגום ששת סדרי המשנה לאיטלקית.
רבנים נוספים של תקופה זו הם הרבנים יהודה דה ליאון וישראל משה חזן (במאה ה- 19), והרבנים משה ארנרייך ורפאל חיים סאצ'רדוטי (בראשית המאה ה- 20). לסיכום נושא בתי הכנסת יש לציין שלמרות חנוכת בית הכנסת המפואר (ב- 1904) היה צורך בבית כנסת נוסף ליהדות הספרדית, והוא אמנם נחנך ב- 1910. כמו כן, ב- 1914 נחנך בית כנסת שלישי באיזור נוסף בעיר, לאור העובדה שהיהודים כבר לא היו מרוכזים רק באיזור הגטו והיה צורך לדאוג לצרכי מרכז יהודי נוסף.
התקופה הפאשיסטית, השואה והמשכה
באוקטובר 1922 נתפס השלטון באיטליה על ידי הפאשיסט בניטו מוסוליני ימ"ש. בניגוד לנאציזם, שנאת היהודים לא הייתה חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה שלו. הוא אף הבטיח לרבה של רומא דאז, הרב רפאל חיים (אנג'לו) סאצ'רדוטי, כי "האנטישמיות היא גידול שלא תהא לו אחיזה באיטליה". יהודי איטליה, שהצטיינו בפטריוטיות איטלקית במלחמת העולם הראשונה, לא חששו לגורלם. אולם המצב השתנה עד מהרה. ב- 1936 נחתם החוזה עם היטלר ימ"ש בעניין הציר ברלין-רומא, ו"תורת הגזע" השתלטה על איטליה. שנת 1938 מציינת לשמצה את תחילת החקיקה האנטי-יהודית: חל איסור על יהודים ללמוד, קל וחומר ללמד, באוניברסיטאות. יהודים שלא היו אזרחים איטלקיים מלפני מלחמת העולם הראשונה הוצרכו לעזוב את איטליה תוך שישה חודשים. יהודים, אף אלה שענו על הקריטריונים מבחינת אזרחותם, הושעו מכל מוסד ספרותי, מדעי, אמנותי או לימודי. נאסר על יהודים להיות חברים במפלגה הפאשיסטית או בצבא. היו הגבלות על בעלות על הקרקע בידי יהודים. נחקקו גזירות נוספות כהנה וכהנה. מי שראה את הנולד עזב את איטליה בעוד מועד, ואמנם בשנות ה- 30' הייתה הגירה מאיטליה לארצות הברית, לארגנטינה ולארץ ישראל. 
השואה הנוראה הגיעה לאיטליה בכלל, ולרומא בפרט. כאלפיים מיהודי רומא נִספו בשואה. רומא נכבשה בידי הנאצים בספטמבר 1943. נוסף לטרגדיה הנוראה של מותם של אותם יהודים, התרחשו שתי פרשיות קשות ביותר הקשורות לרומא ולשואה. הראשונה היא העובדה שהאפיפיור פיוס ה- 12 סירב לגנות את רצח היהודים. השנייה היא העובדה שרבה של רומא דאז, ישראל צולי, התנצר לאחר השואה. במשך המלחמה מצא מקלט בוותיקן; עם שחרור רומא (1945) הורחק מהרבנות מאחר שנחשד במסירת רשימות של יהודים לשלטונות בתקופת הכיבוש הנאצי. כנקמה על כך התנצר. כאמור, רומא שוחררה ב- 1945 עם תום מלחמת העולם השנייה. יחסית לקהילות אחרות באירופה שהושמדו כליל, או כמעט כליל, היא שרדה בדרך כל שהיא. ב- 1951 נבחר הרב א. טואף לכהן כרבה של רומא. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו לרומא כ- 3,000 פליטים מלוב ונקלטו בקהילה. ב- 1975 היו ברומא 15,000 יהודים. רומא היא מקום מושבו של איגוד הקהילות באיטליה. נוסף לבתי הכנסת שהוזכרו לעיל, ישנם ברומא סממנים נוספים של פעילות קהילתית יהודית - בתי ספר יהודיים, בית אבות ובית חולים, מוסדות סעד, ארגוני נוער יהודיים כלליים וציוניים. כמו כן מופיעים בה מספר כתבי עת יהודיים, כולם באיטלקית. בבית הכנסת הגדול שוכנים משרדי הקהילה, בית הדין הרבני, ספרייה ומוזאון יהודי המספר את תולדות הקהילה. בכך מסתכמת מסכת קהילת רומא מתחילתה ועד היום. כפי שציינו לעיל, היא העתיקה בקהילות אירופה והיחידה הקיימת ברציפות מהיווסדה ועד היום הזה. היו וישנן עליות ומורדות בתולדותיה. אך עצם הישרדותה הרצופה, למרות הקמים עליה לאבדה, ראויה לשבח.
תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן
ביבלוגרפיה:
- האנציקלופדיה העברית, ל', ירושלים תל אביב תשל"ח
- ארליך, ישראל, איטליה - פרקים בתולדות הקהילות היהודיות, פרק מ"ז רומא, תל אביב תשל"ד.
- Jewish Rome - A Pictorial History of 2,000 years - text and history by Ruth Liliana Geller, Rome 1970
- Vogelstein, Herman. History of the Jews in Rome, translated from the German by Moses Hadas. Philadelphia, 1940
אתר 'דעת'
