קהילת טשרנוביץ
רקע - מראשיתה ועד אחרי מלחמת העולם הראשונה
טשרנוביץ, השוכנת בבוקובינה למרגלות הרי הקרפטים, נמצאת היום במדינת אוקראינה העצמאית. בעבר עברה גלגולים רבים - מהיותה במקורה חלק מנסיכות מולדוביה הרומנית למעבר מיד ליד בין שלטונות שונים - פולין, תורכיה, אוסטריה, רומניה העצמאית, ברית המועצות, גרמניה הנאצית, שוב ברית המועצות והיום כחלק מאוקראינה העצמאית. יהודים מוזכרים בה החל מהמאה ה-15, בתקופה בה שלטו התורכים באיזור. במהלך המאה גדל מספרם בתוספת מתיישבים אשכנזים וספרדים כאחד. במאה ה-17, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט (1648-9) התווספו פליטים רבים מפולין ואוקראינה, ביניהם רבים ממאוכזבי שבתי צבי.מהמאה ה-17 אנו שומעים לראשונה על הענקת אוטונומיה, אמנם חלקית, לקהילת היהודים. החינוך היה חובה וניהולו היה בידי הקהילה. הארגון הפנימי של הקהילה היה דומה לזה של יהודי תורכיה. בראש הקהילה עמד הרב (החכם באשי) וראשי הקהל (הנקראים "סטראוסטי") והיתה חלוקת תפקידים ביניהם.
במאה ה-18 חלו שתי תמורות חשובות באיזור בוקובינה. ראשית, תנועת החסידות היכתה בו שורשים עמוקים. שנית, לקראת סוף המאה, ב-1774, האיזור נכבש ע"י האוסטרים.
לשתי העובדות האלה היו השלכות בכיוונים מנוגדים. מגמת השלטון האוסטרי היתה בכיוון של גרמניזציה של האוכלוסיה של בוקובינה, הקיסר האוסטרי, יוסף השני רצה בהתבוללות היהודים, שינוי מיבנה חייהם מבחינה לאומית, חברתית ומקצועית או הגירתם. לשם כך, הוא עודד בתי ספר ממשלתיים גרמניים, את תנועת ההשכלה והסבה מקצועית ליהודים. כמו כן ניסה להקטין את מספר היהודים ובמיוחד של אלה שהגרו מפולין ואוקראינה לבוקובינה. בניגוד גמור למגמות אשר תוארו לעיל, אותם יהודים היו חסידים נאמנים.
טשרנוביץ והאיזור נהיו מרכזים לחסידויות שונות אשר נפוצו על פני העולם היהודי - רוז'ין, סדיגורה, בבויאן, וויז'ניץ. בתחילת המאה ה-19 אב"ד של טשרנוביץ היה ר' חיים טירר וממשיכו, הרב יצחק שמשון מייזליש-הורוביץ. בימיו הודפס הש"ס בטשרנוביץ. המחלוקות בין החסידים למשכילים החריפו במאה ה-19 וכמחאה, הרב מייזליש- הורוביץ התפטר מתפקידו כאב"ד. לקראת סוף המאה הושכן שלום בין שתי הקהילות, עם שני רבנים מקבילים, האחד מטעם החרדים והשני מטעם הנאורים. סידור זה נמשך עד השואה. במקביל למאבקים הפנימיים אשר תוארו לעיל, היו התפתחויות מבחינת זכויות היהודים. ב-1867 ניתנו ליהודים זכויות אזרח מלאות ואוטונומיה תרבותית מטעם השלטונות האוסטרים. רבה של טשרנוביץ נחשב לרב המחוזי של בוקובינה. בראשית המאה ה-20 היהודים נטלו חלק פעיל בחיים הציבוריים והכלכליים בטשרנוביץ.
יהודי בוקובינה הוכרו כחטיבה לאומית נפרדת ויוצגו בתור כך בבית הנבחרים. מתוכם היו כאלה שהיו פעילים בתנועות סוציאליסטיות שונות, כמוכן בתנועה הציונית. נוסף לנ"ל היתה תנועה אידישאית פעילה בטשרנוביץ. ב-1908 התקיימה ועידת סופרים אידישסטית בטשרנוביץ, בראשות ד"ר נתן בירנבאום, בה הוכרזה אידיש כלשון הלאומית של היהודים. כאמור לעיל מ-1774 ועד מלחמת העולם הראשונה, טשרנוביץ והאיזור היו תחת השלטון האוסטרי. מצב זה נשתנה עם מלחמת העולם הראשונה. העיר נכבשה על ידי הרוסים. הקהילה כמעט נהרסה ומנהיגיה הוגלו לסיביר. אך גם תמונה זו לא האריכה שנים. בסוף המלחמה, בנובמבר 1918, טשרנוביץ נכבשה ע"י הרומנים. שלטון זה נמשך עד יוני 1940, כשצפון בוקובינה כולל טשרנוביץ, סופחה לרוסיה הסובייטית, ושנה אחר כך, ביוני 1941 כשהאיזור נכבש ע"י גרמניה הנאצית בשיתוף הרומנים.
בין שתי מלחמות העולם ועד אחרי השואה
המעבר לשלטון רומני בבוקובינה בכלל וטשרנוביץ בפרט לא עבר בקלות. הרומנים, השליטים, היוו מיעוט מבחינת האוכלוסיה. במפקד 1919, היו 9,566 רומנים בטשרנוביץ (10.4% מהאוכלוסיה). באותו מפקד היו 43,555 יהודים בטשרנוביץ (47.4% מהאוכלוסיה). את המספרים והאחוזים הגבוהים בקרב היהודים יש לזקוף בחלק ליהודים שחזרו לטשרנוביץ אחרי מלחמת העולם הראשונה. כדי לחזק את מעמדה כשלטת למרות היותה מיעוט מבחינה מספרית, ממשלת רומניה החדשה הראתה סובלנות כלפי היהודים ואישרה להם מעמד אוטונומי (מעמד שהיה להם מאמצע המאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה, אך נעלם לחלוטין עם המלחמה וכיבוש בוקובינה ע"י הרוסים). נדיבות זו היתה שטחית, כפי שנתגלה במהרה. למרות המסגרת האוטונומית שניתנה ליהודים, למעשה בשטח, השלטון הרומני נהיה כפייתי במישור הכלכלי, מדיני ותרבותי. פקידים יהודים נושלו ממשרותיהם. נתגלו תופעות אנטישמיות כלפי סטודנטים יהודים באוניברסיטה, וב-1926 נרצח סטודנט יהודי בשם דוד פאלוק. הונהג "נומרוס קלוזוס" באוניברסיטת טשרנוביץ, אשר הגבילה את מספר הסטודנטים היהודים אשר בה. נעשה מאמץ משותף מטעם קהילת טשרנוביץ וארגוני עזרה יהודיים, כגון "בני ברית", "הגוינט", "אורט", "היא"ס" ו"אזה" כדי להתמודד עם הבעיות מצד אחד, ועם האתגר של אוטונומיה, אם כי מוגבלת , מצד שני.
עם תום מלחמת העולם הראשונה הוחלט לכונן "מועצה לאומית יהודית" אשר נציגיה שיקפו את דעות ארבעת המפלגות היהודיות אשר היו תחת חסותה. נציג "ההסתדרות הציונית הארצית" היה ד"ר מאיר אבנר והוא נבחר כנשיא של המועצה. מטעם "המפלגה הארצית היהודית" פעלו ד"ר בני שטרויכר וד"ר קסנר, מטעם "פועלי ציון" לייב שטיינמץ וד"ר פייבל שטרנברג ומטעם הסוציאליסטים ד"ר פישטינר. נוסף לפעילות היהודית היתה גם פעילות תרבותית - חינוכית - קהילתית. היו תנועות נוער ציוניות, התאחדות ספורט "מכבי", כמו כן השתתפות בקק"ל, קרן היסוד וויצ"ו. היתה אגודת תיאטרון יהודי, אשר נוסדה ערב מלחמת העולם הראשונה ע"י ד"ר מכס דיאמנט.
כמו כן, ב-1936 הוקמה החברה לתולדות היהודים בטשרנוביץ אשר עסקה במחקר על יהודי בוקובינה בפרט ורומניה בכלל. כמו כן, יצאו לאור כמה עיתונים, בעיקר שבועונים בגרמנית או אידיש, אשר שיקפו את דעות הפלגים השונים בקהילה. יוצא דופן מבחינת השפה היה העיתון "שפה עבריה" אשר הופיע בעברית. חילוקי הדעות אשר לשפה (רומנית,גרמנית, אידיש או עברית) נתגלו בשטח ההוראה בבתי הספר היהודיים. התקיים בטשרנוביץ בי"ס יסודי יהודי אשר לשון ההוראה בו היה רומנית, והעברית היתה מקצוע חובה. היו שתי רשתות הוראה אשר התחרו ביניהן בנושא שפת ההוראה, אידיש מול עברית. האגודה האידשאית "יודישער שולפעראיין" קיימה שיעורי ערב , שיעורי הכשרה למורים ופדגגויון לגננות, בכיוון בונדאי. מולה פעלה האגודה להפצת התרבות בעברית "שפת עבריה", אשר נוסדה כבר ב-1905 וחידשה את פעולתה ביתר שאת בין שתי מלחמות העולם. היא הקימה שלושה גני ילדים, שיעורים ללימוד עברית, פדגוגין עברי להשתלמויות, בית ספר יסודי פרטי עברי וסמינריון למורים על טוהרת העברית.
המאבק בין תומכי העברית לאידשיסטים נגמר עם נצחון לתומכי העברית, אך אידיש הוכרה כאמצע פדגוגי למורים כדי להנהיג את העברית כלשון ההוראה. הבדלי השפות התבטאו גם בשטח הספרות. אליעזר שטיינברג, אחת הדמויות המרכזיות בטשרנוביץ, אשר סביבו התרכזו פעולות רבות מהחיים התרבותיים היהודיים בעיר, כתב הן באידיש, הן בעברית. פעולות החינוך והתרבות אשר תוארו לעיל אינן כוללות את המפעלים התורניים, אשר היו במסגרות נפרדות. את הנהירה אחרי השושלות החסידיות באיזור בוקובינה כבר הזכרנו קודם. נוסף לכך, ראוי לציין את תלמוד התורה, שהיה קיים עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, כמוכן את "ישיבת באר מים חיים" אשר נקראה ע"ש סיפרו של הרב חיים טירר (ר' חיים טשרנוביצר אשר הוזכר לעיל). הישיבה נוסדה ב-1923, וראש הישיבה היה הרב קוטאי. מ-1936 ועד לסגירתה ב-1940 (מטעם הקומוניסטים), ראש הישיבה היה הרב משולם ראת.
לסיכום התמונה אשר לפריסת היהודים והיהדות בטשרנוביץ בין שתי מלחמות העולם, כדאי לציין כמה נתונים סטטיטיים אשר לטשרנוביץ עצמה ובהשוואה לבוקובינה בכלל. מפקד 1930 הראה שיותר ממחצית האוכלוסיה היהודית בגליל בוקובינה היו תושבי טשרנוביץ. היהודים היוו 10.9% מהאוכלוסיה הכללית בבוקובינה , אך 39.3% מאוכלוסיית טשרנוביץ.
מיפנה פתאומי וקיצוני לרעת היהודים אירע ב-1937 עם עליית ממשלת גיגה-קיזה, בעלת מדיניות אנטישמית מובהקת, אולם היא שלטה רק שישה שבועות עקב לחץ מדיני בין-לאומי נגד רומניה. ההידרדרות הבאה הגיעה ביוני 1940, כשבוקובינה הצפונית, ובירתה טשרנוביץ, נכבשה ע"י הצבא האדום וסופחה לרפובליקה של אוקראינה המערבית. הונהגו החרמת והלאמת רכוש ללא פיצויים. אוקראינים הועדפו לעבודה על חשבון היהודים. הונפקו תעודות זהות מיוחדות עבור בעלי הון, רבנים ופעילים ציוניים. בעלי תעודות זהות אלה נעצרו בשנת 1941 והוגלו לסיביר.
המכה הסופית הונחתה ביוני 1941 כשצבא משותף של נאצים ורומנים כבשו את טשרנוביץ. הקהילה נהרסה ורובה המכריע ניספה במחנות השמדה. עם תום השואה נותרו בה רק כמאתיים משפחות.
תחקיר וכתיבה: הדסה קליימן
ביבלוגרפיה:
- פנקס הקהילות, רומניה, כרך שני - יד ושם, ירושלים תש"מ.
- "טשרנוביץ", "ערים ואמהות בישראל", חלק רביעי - מוסד הרב קוק - ירושלים, תש"י.
- האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ח, ירושלים, תשל"ו.
- "קהילת טשרנוביץ", מחניים, גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט.
אתר 'דעת'