קהילת תוניס
מראשיתה ועד סוף המאה ה-18
מפת תוניסיה, מתוך: תוניסיה (בתוך-הסידרה על קהילות ישראל במזרח) |
תוניסיה ממוקמת קרוב ליבשת אירופה, וספציפית לאיטליה, אך משמשת גם כשער לאפריקה. סמיכותה לאיטליה היוותה את הרקע למלחמות הפוניות בין קרתגו, הנמצאת בתוניסיה, לבין רומא, אשר האימפריה שלה מחוץ לאיטליה התחילה עם ניצחונה על קרתגו. קרתגו נחרבה סופית במאה השביעית לספירה, ומאז עלתה תוניס העיר על בימת ההיסטוריה. זוהי המאה של הכיבושים המוסלמיים בעולם, ובשנת 698 הכין המושל הערבי מטעם הח'ליפים בדמשק את היסודות לעיר החדשה, תוניס שמה. עם השנים גדלה העיר ואף נהייתה הגדולה שבתוניסיה. ב-1229 הפכה תוניס לבירת תוניסיה.
אשר ליישוב היהודי בעיר, ישנן עדויות על כך שהתקיים יישוב יהודי באיזור תוניס בתקופה העתיקה, אך לא בתוניס עצמה. בשו"ת "משכנות הרועים", שנכתב במאה ה-18 בידי ר' עוזיאל אלחאייך, כתוב שבמאה ה-10 נוסד היישוב היהודי בעיר תוניס עצמה. יישוב זה גדל במאה ה-11 בעקבות בריחת יהודים מקירואן בגלל פלישת שבטים בדואים. עד אז הייתה קירואן המרכז היהודי החשוב ביותר בעולם המוסלמי, אך פלישה זו הביאה לשקיעתה. ב-1159 הייתה פלישה נוספת באזור, גדולה בהרבה מפלישת השבטים הבדואים. זוהי פלישת כת המוסלמים הקנאים, המוחדון, לצפון אפריקה. יהודים ונוצרים רבים נטבחו, והקהילה היהודית התחסלה למעשה. יהודים רבים נהפכו לאנוסים, קיבלו עליהם כלפי חוץ את דת האסלאם, אך המשיכו לקיים מצוות בסתר.
מצב נורא זה נמשך עד 1229, אז עלתה לשלטון השושלת החַפצית. עם תחילת שלטונם הפכו את תוניס לעיר בירתם. תחת שלטונם חזרו היהודים לתוניס. מושל העיר מטעם החפצים, האמיר אבו זכריה, התיר ליהודים לחזור ולהתיישב בעיר ולקיים אוטונומיה קהילתית וחיי דת חופשיים המותרים על פי חוקי הד'ימה. כלומר הם נחשבו לנחותים מהמוסלמים, אך בתוך מגבלות ברורות וקבועות בחוק הותר להם לקיים קהילה. בתקופה החפצית ניכר שיפור במעמד היהודים. הם התפרנסו מסחר חוץ עם אירופה הנוצרית, ומסחר פנים – כבעלי מלאכה, כחייטים, צבעים, צורפים, נפחים ונגרים. הקהילה גדלה עוד יותר בעקבות רדיפת היהודים בספרד ב-1391 (קנ"א) ובהמשך, עם גירושם מספרד ופורטוגל בסוף המאה ה-15. ישנו מקור חשוב בנוגע למצב יהודי תוניס באותה תקופה והוא ספר השו"ת של ר' שמעון בן צמח דוראן, התשב"ץ (1361–1444), שהיה אז רב באלג'יריה אך ענה על שאלות לכל צפון אפריקה. מהשו"תים האלה אנו לומדים על חיי היהודים בתוניס דאז. רובם הצטופפו ברובע היהודי, החארה, אולם היו גם סוחרים יהודים שגרו ברובעים מוסלמיים. מעמד היהודים היה כמעמד הד'ימים בקרב המוסלמים, ולפעמים אף סבלו מאפליה בתחום המסים יחסית לד'ימים האחרים, למשל הנוצרים.
ובכן, היו מגבלות על חיי היהודים תחת השושלת החפצית, אך מצד שני הייתה קהילה מוכרת בידי השלטונות ומאורגנת. ראש הקהילה ונציגה כלפי השלטונות המוסלמיים נקרא ה"קאיד". הוא מינה את הדיינים ואת שבעת טובי העיר. היו בקהילת תוניס דאז שירותי דת – בית כנסת (שבמאה ה-15 היה צורך להגדילו כדי שיכיל את כל המתפללים), בית עלמין, מקווה וחברת צדקה. את כל הנ"ל אנו יודעים מכתביו של האסטרונום וההיסטוריון ר' אברהם זכות שהגיע לתוניס לאחר גירוש ספרד, אחרי שעבר מספרד לפורטוגל ומשם לתוניס. בתוניס הוא השלים את "ספר היוחסין" שלו (1504) שבו הוא מספר את קורות דורות העולם, ובמיוחד את תולדות התנאים, האמוראים וחכמי ישראל עד דורו.
המצב הנורמלי-יחסית הזה הופר לכמה עשורים במאה ה-16. ב-1535 כבש קרלוס ה-4 מלך ספרד את תוניס. רבים מתושבי העיר, ובהם יהודים רבים, נהרגו או נשבו ונמכרו לעבדות. תקופה קצרה אך קשה זו באה לקצה ב-1574, כשתוניס נכבשה בידי הטורקים העות'מאנים. שלטון זה היה ארוך ונמשך עד 1881, כשתוניסיה נכבשה בידי צרפת. בתקופת השלטון העות'מאני נקראו השליטים המקומיים "בֶּיים". תחת שלטונם הפכו היהודים בהדרגה לגורם חשוב – בזכות השתלבותו של נשיא היהודים, הקאיד, המִנהל השלטוני של הביי ובזכות היותם מקור להכנסות בגלל קשריהם עם סוחרים יהודים בערים באירופה.
במאה ה-17 גדלה חשיבותה הכלכלית של תוניס בגלל ההגירה הרבה אליה, הן מצד מוסלמים הן מצד יהודים. בין המהגרים היהודים היו ממגורשי ספרד שהגיעו לתוניס אחרי ששהו קודם לכן באיטליה, בעיקר בליבורנו. יהודים אלה, שנקראו "גורנים", שמרו על קשר הדוק עם איטליה. הם לא השתלבו בקהילה היהודית התוניסאית המקומית. הם היו פתוחים יותר לסביבה האירופאית, והבדלי המנהגים, הלבוש ואורח החיים בינם לבין התוניסאים המקומיים רק העמיקו עם הזמן. הקרע הגיע לידי כך שב-1741 הפכה ההפרדה בין הקהלים לרשמית – הכול החל להתנהל בנפרד: בתי כנסת, שחיטה, בתי דין רבניים ובתי עלמין. כל רבני העיר חתמו על ההסכם, הן רבניהם של התוניסאים המקוריים הן של הגורנים. שני הקהלים אוחדו רק לאחר מלחמת העולם השנייה, כשבתקופת השואה לא הייתה אבחנה בין סוגי היהודים בתוניס. על כך בהמשך.
במהלך המאה ה-17, ובהמשך במאה ה-18, הפכה תוניס למרכז כלכלי חשוב. יהודים נטלו בכך חלק ניכר. היהודים הגורנים היו מעורים במסחר עם ערי הים התיכון, בעיקר ליבורנו ומרסיי. היהודים התואנסיים (התוניסאים המקוריים) היו עסוקים במלאכת הצורפות, במלאכת המשי והצמר ובתעשיית הטליתות. במקביל לצמיחה הכלכלית הייתה גם התעוררות דתית. והרי כמה מגדולי החכמים בתוניס בתקופה זו: *ר' אברהם הכהן, המכונה "באבא" [רבי] (נפטר ב-1715); *ר' צמח צרפתי (נפטר ב-1717). שני הנ"ל הדגישו את החשיבות של לימוד התוספות בישיבות בתוניסיה, בניגוד לשיטת הלימוד הקודמת אשר הדגישה רק את לימוד רש"י; *ר' אברהם טייב, עמד בראש רבני התואנסה (התוניסאים המקוריים) לפי הסכם ההפרדה של 1741; *ר' יצחק לומברוזו (נפטר ב-1752), ספרו "זרע יצחק" היה הספר העברי הראשון שנדפס בתוניסיה; *ר' עוזיאל אלחאייך (נפטר ב-1810), חיבר את הספר "משכנות הרועים" הערוך כאנציקלופדיה הלכתית; *ר' יצחק טייב, חיבורו החשוב ביותר הוא "ערוך השלחן" הכולל דינים, ביאורים ושו"תים הערוכים על פי חלקי השלחן ערוך; *ר' מרדכי ברוך קארבליו (נפטר ב-1785), ספרו "תועפות רא"ם" הוא פירוש על פירושו של ר' אליהו מזרחי לרש"י על התורה. היה חבר בית דין ורב בקהילה הגורנית; *ר' נתן בורג'ל (נפטר ב-1791), כתב את הספר "חוק נתן" שבו פירושים לתלמוד וחידושי הלכות. עלה לארץ ישראל ונפטר בירושלים. משפחתו נשארה בתוניס, בניו ונכדיו שימשו רבנים וראשי העדה בתוניס. לסיכום סקירה זו של ההתעוררות הדתית בתוניס במאות ה-17–18 יש לציין שהחיד"א (1724–1805) ביקר בתוניס, ולדבריו מצא בה 300 חכמים ונוכח שאף נערים בני ארבע עשרה שנה מראים בה חריפות בלימוד. הוא מספר שהוכיח את חכמי תוניס על שאינם לומדים הלכה פסוקה, תופעה שנוגדת את הלימוד בשאר ארצות אפריקה הצפונית ובקהילות המזרח.
"זרע יצחק" פירוש לתלמוד מאת יצחק לומברוזו, תוניס 1768 (באדיבות בית הספרים הלאומי האוניברסיטאי, ירושלים) |
מתחילת המאה ה-19 ועד ערב השואה
במאה ה-19 גדלו וחודדו ההבדלים בין הקבוצות השונות של היהודים בתוניס – בין היהודים בעלי נתינות זרה לבין התוניסאים המקומיים. במסגרת אותה חלוקה היו גם תת-קבוצות. בין אזרחי החוץ היו בעלי אזרחות בריטית (שהגיעו ממלטה), אחרים בעלי אזרחות צרפתית (שחלקם הגיעו מאלג'יריה) ואחרים בעלי אזרחות איטלקית. הייתה חלוקה פנימית בקבוצה זו בין הגורנים הוותיקים, שאמנם הגיעו מאיטליה אך היו במקור מספרד ומפורטוגל, לבין האיטלקים הגורנים החדשים, שהיו בעלי מנהגים וחינוך איטלקיים ממש. מאידך גיסא, כל הקבוצה של היהודים בעלי האזרחות הזרה הייתה מיעוט בקהילה היהודית. רוב יהודי תוניס היו התואנסה, כלומר נתיני הביי, שהיה השליט המקומי מטעם האימפריה העות'מאנית. לאור זאת הם היו כפופים לחוקי הד'ימה, כלומר בעלי רשות חוקית לקיום קהילה מסודרת, אך מושפלת.
-
עבור האימפריה העות'מאנית הייתה המאה ה-19 עידן של תמורות. האתגר הצבאי, הכלכלי והתרבותי של המערב אילץ את שליטי האימפריה העות'מאנית לערוך רפורמות, וכך עשו גם הביים של תוניסיה. כל זאת השפיע על מצב יהודי תוניסיה בכלל, ועל יהודי תוניס בפרט, שכן בה היה הריכוז הגדול ביותר של יהודי תוניסיה. המאה ה-19 מתאפיינת, מצד אחד, בביטול האפליות נגד יהודים ומיעוטים אחרים, אך מצד שני בתגובת נגד לכך מטעם הרוב המוסלמי. והרי פירוט התמונה הזו:
- ב-1823, תחת לחץ בריטניה (בעקבות פרשה שהיה מעורב בה יהודי, נתין גיברלטר, שהייתה אז בריבונות בריטית), נאלץ הביי לשנות את תקנות הלבוש כלפי היהודים ולא להכריח אותם לחבוש תרבוש כהה כדי להבדילם מהתוניסאים המקומיים.
- ביוני 1857 הוצא להורג יהודי ירא שמים בשם בַּטו ספֶז באשמה שניאץ את דת האסלאם. הדבר זיעזע את הקהילה היהודית ועורר תגובות קשות באירופה. הופעל לחץ כבד על הביי, מחמד ביי, לבצע רפורמות ליברליות.
- ואכן, בספטמבר 1857 הוצהר על "אמנת יסוד", מגילת זכויות שלפיה כל נתיני הביי שווים בפני החוק ולכולם חופש פולחן דתי (אחד מהסעיפים התייחס במפורש ליהודים בהקשר זה).
- ב-1861 בוטלו להלכה כל שרידי האפליה נגד היהודים, ובמיוחד בנושא המסים. מעתה יהיו פטורים מהמסים המיוחדים שהיו מוטלים עליהם ויצטרכו לשלם רק את המסים הרגילים, ככל נתיני הביי.
אולם, ככתוב לעיל, שיפור מצב היהודים גרר אחריו קנאה מטעם המוסלמים וכעס על כך שהקלת המסים כלפי היהודים גרמה להעלאת המסים כלפי האוכלוסייה הכללית, שבה היוו המוסלמים רוב מכריע. תגובה זו התבטאה במרד של מוסלמים בתוניסיה (בעיקר בכפרים אך גם בתוניס העיר) ב-1864 ובמקרי רצח של יהודים ב-1868 וב-1875. כמו כן, ניסים שמאמא, יהודי בעל השפעה רבה הן בקרב היהודים, בהיותו קאיד היהודים, הן בקרב הביי, בהיותו גזבר הביי, נאלץ לברוח מתוניס לאיטליה, ובהמשך לפריז, מחשש לחייו בגלל זעם הרוב המוסלמי.
סימטת אל-סנאדלי בחארה (הגטו היהודי) של תוניס (מתוך: פרק בתולדות האמנציפציה של יהודי תוניסיה) |
השינויים שתוארו לעיל משקפים את התמונה הן בתוך הקהילה היהודית על פלגיה, הן ביחסים בין היהודים למוסלמים בתוניס. אולם, השינוי המכריע ביותר קרה ב-1881 כשתוניסיה נכבשה בידי צרפת כשלב בהתפתחותה של ההשפעה הקולוניאלית וחלוקתה בין צרפת לבריטניה. צרפת קיבלה שליטה מלאה בצבא, במִנהל הכספים וביחסי החוץ של תוניסיה. המסגרות של ממשל הביי נשארו על כנן, אך למעשה שלטו הצרפתים במדינה והביי חתם על החוקים והצווים שהצרפתים יזמו. צורת שלטון זו נקראת פרוטקטורט, דהיינו משטר חסות. הכיבוש הצרפתי הביא להתפתחות הכלכלה בבירה ואף לשינויים בחלוקה החברתית של יהודי תוניס. הבורגנות האמידה התרחבה. היהודים הגורנים היו עדיין הרוב בה, אך גם חלק מהתוניסאים המקוריים נכנסו לשורותיה. במעמד הבינוני היו בעלי המקצועות המסורתיים, אך נתווספו אליהם בעלי מקצועות חדשים ואנשי מעמד הפועלים. מאידך גיסא, ההמונים שחיו בעוני רב בגטו היהודי הצפוף עדיין חיו בו, חלקם מאונס וחלקם מרצון.
כיבוש תוניסיה בידי צרפת הביא אתו את סמל ההשפעה הצרפתית בין היהודים – בתי הספר של חברת כי"ח, כל ישראל חברים. אמנם בית הספר הראשון של כי"ח בתוניסיה נוסד כמה שנים לפני תחילת הפרוטקטורט הצרפתי. ב-1878 נוסד בית ספר כי"ח הראשון בתוניס הבירה, בית ספר לבנים. ב-1882 נוסד ביה"ס כי"ח הראשון לבנות, אף הוא בתוניס. כשהוקמו בתי הספר של כי"ח בתוניס הובטח שהחינוך יהיה ברוח מסורת ישראל יחד עם לשונות העמים, מלאכות ודרך ארץ. על סמך זאת חתמו על החוזה עם כי"ח ר' אברהם חג'אג', רבה הראשי של התואנסה, ור' אברהם אבוקארא, רבה הראשי של הגורנה. אולם, עם הזמן קמה מחאה נגד כי"ח על כך שהדגישה יתר על המידה את החינוך הצרפתי. ההסתייגויות באו מכמה כיוונים – מהדתיים על שהיא מביאה לידי התבוללות, מהציונים על כך שהיא מדגישה את לימוד הצרפתית על חשבון לימוד העברית ומהמתבוללים על כך שהיא מסורתית מדי. יש לציין שעל אף השפעתה של כי"ח עדיין למדו רוב הילדים היהודים בבתי ספר ממשלתיים; אלה שהוריהם רצו בחינוך יהודי מסורתי כתוספת למדו אחר הצהריים, לאחר הלימודים הכלליים בבית הספר הממשלתי הכללי, בתלמוד התורה שבבית הכנסת. שילוב הנוער במערכת החינוך הכללית ובבתי ספר של כי"ח הביא בהדרגה לשינויים בהרגלים ובמנהגים. השינויים התבטאו בלבוש (אירופאי), בשפה (צרפתית, נוסף לאיטלקית שהייתה עוד קודם לכן שפת הגורנים, יוצאי ליבורנו) ולגבי חלק מהיהודים השינוי הגדול ביותר – היציאה מהחארה, הגטו היהודי, לרובעים האירופאיים בעיר. כל אלה קירבו במידה רבה את יהודי התואנסה (שהיו קודם לכן מרוכזים בגטו היהודי) ליהודי הגורנה (שהיו בעיקר ברובעים האירופאיים עוד קודם לכן), אם כי המוסדות הקהילתיים נשארו נפרדים. תוצאה נוספת, מצערת אך לא מפתיעה, היא שכל השינויים שתוארו לעיל הביאו לפיחות בהקפדה על המצוות ובהשתתפות במסגרות הדתיות.
השינויים שתוארו לעיל בחינוך היהודי ובהווי היהודים בתוניס בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 לא נוצרו בחלל ריק, כמו כן היו להם השלכות על מעמדם המשפטי של מוסדות הקהילה והאוכלוסייה היהודית בכללותה. הקהילה היהודית הפרנקופילית (אוהדת צרפת) בתוניס ציפתה שלאור העובדה שנוסדו בתי ספר כי"ח בתוניס, וכמו כן לאור העובדה שצרפת נתנה שוויון זכויות ליהודי אלג'יריה השכנה (ב-1870 – חוק כרמייה), יזכו יהודי תוניסיה לאזרחות צרפתית. אולם, לא כך היה הדבר. דווקא בגלל הניסיון באלג'יריה, בגלל העובדה שמתן אזרחות צרפתית ליהודים עורר מהומות אנטישמיות כתגובת נגד, דווקא בגלל זה לא העניקה צרפת אזרחות צרפתית לשום יהודי מנתיני הביי. זה היה המצב עד 1910, כשחלו הקלות בתנאי ההתאזרחות. הקלות אלו אִפשרו לעילית יהודית מסוימת שהייתה מעורה מאוד בהווי הצרפתי לקבל אזרחות צרפתית. שאלת התאזרחות יתר יהודי תוניסיה נידונה מחדש רק לאחר מלחמת העולם הראשונה.
היחסים בין יהודי תוניסיה בכלל, ובין יהודי תוניס בפרט, לבין ממשלת צרפת הושפעו מהאווירה האנטישמית בצרפת דאז. ב-1898, בעקבות משפט דרייפוס, היו מהומות בגטו היהודי בתוניס, החארה. היו מעשי שוד וביזה של חנויות יהודים על רקע האווירה האנטישמית שליוותה את המשפט בצרפת. ניצחון דרייפוס בסופו של דבר עודד את יהודי תוניסיה להציג דרישות משלהם. ראשי המאבק היו העיתונאים ניסים חדד, שערך את העיתון Le Defenseur (המגן) החל מ-1908, ומרדכי סמאג'ה, שייסד את השבועון La Justice (הצדק) ב-1907.
השלטונות הצרפתיים, לעומתם, לא ששו לתת ליהודי תוניס זכויות. להפך – הם ניסו לצמצם את האוטונומיה היהודית. היו שתי פרשיות ספציפיות בנושא זה – האחת בעניין ארגונה מחדש של החברה קדישא בעיר והאחרת בעניין ארגונם מחדש של בתי המטבחיים הכשרים בעיר. השורה התחתונה בשני הנושאים הייתה צמצום האוטונומיה של הקהילה היהודית. מכה חזקה בכיוון זה הייתה ביטול משרת הקאיד, אותו אדם מרכזי שהיווה גשר בין שלטון הביי התוניסאי והקהילה היהודית. ב-1889 נתמנה ר' אליהו בורג'ל לקאיד. הוא איחד בידיו את משרת הקאיד, הרב הראשי וראש בית הדין הרבני של תוניס. אולם הוא היה הקאיד האחרון. עם פטירתו החלו השלטונות הצרפתיים לערוך שינויים משמעותיים יותר. צרפת נטלה לידיה את התפקידים שהיו בידי הקאיד – ייצוג היהודים כלפי הביי וייצוג הביי כלפיהם.
שם ועד הקהילה שונה ל"קופת העזרה והצדקה". הוא היה אחראי למוסדות החינוך – תלמודי התורה, הישיבות ובתי הספר של כי"ח. מאידך גיסא, סמכותם של בתי הדין הרבניים הוגבלה לדיני אישות בלבד. בשורה התחתונה אפשר לסכם שתפקידים רבים שהיו קודם לכן בידי הביי המוסלמי או הקאיד היהודי עברו לידי ממשלת החסות, צרפת.
כאמור, שמו של ועד הקהילה הוסב ל"קופת העזרה והצדקה", ואת המשימה הזאת מילא הוועד בנאמנות. ב-1893 נוסדה "אגודת עזר לחולה", ובאותה שנה "אגודת חתן וכלה" שעזרה לכלות עניות. ב-1895 נפתח בית חולים יהודי. ב-1899 נוסדה "אגודת צדקה של נשים" שדאגה לביגוד לעניים. ב-1904 נוסדה "קופת עזרה וביגוד עבור בתי ספר של כי"ח" וב-1905 "אגודת מטבחים ציבוריים". ב-1909 נוסדו כמה אגודות עזרה לנצרכים – "אגודת מחסה לזקנים", "אגודת היולדות העניות" ו"אגודת מקלט לילה", כדי למצוא מחסה לחסרי בית. עצם ריבוי האגודות האלו מצביע, מצד אחד, על מצבם החברתי הקשה של חלק מיהודי הקהילה, ובמיוחד אלה שגרו בגטו היהודי בתנאי עוני ותברואה קשים, אך מצד שני על כך שישנם ראשי ציבור שדואגים לנצרכים בקהילה, ועל זה יבורכו.
ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. היו צעירים יהודים בתוניס שהתנדבו לצבא הצרפתי וכפרס על כך זכו באזרחות צרפתית, אולם מספר היהודים התוניסאים שהתגייסו לצבא הצרפתי היה קטן יחסית לפוטנציאל לכך. עובדה זו גררה התמרמרות מצד המוסלמים המגויסים והיוותה את הרקע לתקרית אנטישמית חמורה באוגוסט 1917. בפרעות השתתפו לא רק חיילים מוסלמים אלא גם אזרחים ואספסוף עירוני. ב-1918 וב-1920 היו תקריות אנטישמיות נוספות, אך בקנה מידה קטן יותר. אחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה עבור יהודי תוניסיה הייתה הקלה בכללי ההתאזרחות הצרפתית, הקלה שניתנה כדי להוות משקל נגד לתנועה הלאומית הערבית התוניסאית שראתה בקבלת אזרחות צרפתית בגידה.
מלחמת העולם הראשונה נסתיימה ב-1918, ולאחריה היו שינויים בדמוגרפיה היהודית בתוניסיה. כל המגמות השפיעו על גידול באחוז היהודים בתוניס על חשבון מרכזים אחרים בתוניסיה ומחוצה לה – מדרום תוניסיה צפונה (אזור תוניס), מערי השדה לערים הגדולות, במיוחד תוניס, ואף מחו"ל – מטורקיה, אלג'יריה ולוב בגלל גזרות אנטישמיות שם, ואפילו פליטים מגרמניה ומפולין, ערב מלחמת העולם השנייה. מבחינה חברתית-כלכלית היה אחוז קטן מהם בעלי הון גדולים ואחריהם שכבת בורגנים בינוניים ומעמד פועלים. אולם כ-30 אחוז מהיהודים היו עניים מרודים ותלויים במוסדות הציבור, למרות כל ההתקדמות החברתית-כלכלית סביבם.
מחוץ לגטו הגיעה ההשפעה הצרפתית לשיאה. תרמו לכך הקִרבה לאלג'יריה, בתי הספר של כי"ח והחינוך הממלכתי הצרפתי. השפה הצרפתית נהייתה השלטת לעומת שפות אחרות, ביניהן לאדינו, ערבית-יהודית, שקרנה ירדה מאוד. כתוצאה מכל השינויים האלה מצאו את עצמם חלק מהצעירים במשבר זהות בין עולמות מנוגדים. מצד אחד היו המתבוללים המתונים. הם דגלו בשמירה בסיסית על זהות יהודית, אך דגלו בחינוך חילוני כללי עבור ילדי ישראל. גרסה קיצונית בהרבה של נטייה זו היו הסוציאליסטים והקומוניסטים שהאמינו בטמיעתם המוחלטת של היהודים בקרב האומה התוניסאית. לעומת התנועות האלו היו המסגרות אשר שמו דגש רב על שמירת המצוות והמורשת היהודית. הם היו מודאגים מהשפעתם הגוברת של בתי הספר של כי"ח ובתי הספר הממשלתיים על חשבון החינוך המסורתי. ראשי המודאגים היו כמובן הרבנים הראשיים של תוניס, ומועצת הרבנים אשר הייתה כפופה אליהם. רבנים אלה, אשר שימשו בקודש בין שתי מלחמות העולם, היו ר' ישראל זיתון (1917–1921), ר' משה סתרוק (1922–1927), ר' ניסים ריאחי (1928–1934) ור' דוד כטורזא (1934–1939). הידוע מכולם היה ר' משה סתרוק (שתרוג), שכונה "הרועה לצאן קדושים". ספרו "ישיב משה" הוא חיבור שו"ת המתייחס לנושאי טרפה וטהרה. הוא גם התייחס בו לשאלות הקשורות בחידושי הטכנולוגיה המודרנית.
עיתונות יהודית בתוניסיה בראשית המאה ה 20- עברית, צרפתית, לאדינו. מתוך- "פנקס הקהילות לוב-תוניסיה" |
נוסף לשני הקצוות שתוארו עד כה (הנטייה להתבוללות ולהשפעה צרפתית חזקה מצד אחד והשמירה על המסורת מצד שני) הייתה גם תנועה שלישית אשר קיבלה תאוצה מהצהרת בלפור (1917) והלאה, הלוא היא התנועה הציונית. שני מאפיינים מעניינים בקשר לתנועה הציונית בתוניס הם, ראשית – התופעה הנדירה שפעלו בה במשותף אנשי התואנסה המקומיים ואנשי הגורנה האיטלקיים, ושנית – שפעלו בה הן אנשים חילוניים (כגון אלפרד ואלנסי) הן אנשים דתיים (כגון הרב יעקב בוקארה והרב יוסף בראמי, שהיה דובר התנועה הציונית בתוניסיה). היו בתנועה הציונית יהודים מהשכבה העליונה ומשכבת הביניים, אך לא מהחארה – הגטו – שנשאר כמסגרת סגורה בפני עצמה. התנועה הציונית ותנועות הנוער הנלוות אליה שיקפו את קשת יהודי תוניס, אך עם השנים נהיו הרוויזיוניסטים לגורם הדומיננטי.
אשר למוסדות הקהילה בין שתי מלחמות העולם, סמכויותיהם הוגבלו לענייני דת וחינוך ודאגה לנזקקים. ב-1921 פורסם צו מטעם הביי הקובע שוועד הקהילה הקודם יוחלף בוועד קהילה נבחר בן 60 חברים. בהתאם לחלוקה הדמוגרפית ביניהן נקבע ש-46 מחבריה יהיו מהתואנסה ו-14 מהגורנה. הבחירות לוועד הקהילה משקפות את קשת הדעות בקרב יהודי תוניס. ב-1921 נבחר לנשיא הקהילה אז'ן בסיס, נציג המסורתיים והציונים. ב-1934 נבחר אלי נטף, נציג המתבוללים. ב-1938, הבחירות האחרונות לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, נבחר פליקס שמאמא, נציג המסורתיים והציונים.
אולם חילוקי הדעות בתוך הקהילה היהודית בתוניס מתגמדים לעומת האיום הכפול שעמד בפני כל יהודי תוניסיה בכלל, ובפני יהודי תוניס בפרט – הכיבוש הגרמני מצד אחד, והלאומיות הערבית הגוברת מצד שני.
ערב השואה, השואה ולאחריה
טעות נפוצה היא הרושם שיהודי עדות המזרח, פרט ליהודי סלוניקי, ניצלו מהגזרה האיומה של השואה. אמת מסוימת יש בכך, כי לגבי יהודי עדות המזרח, ולענייננו יהודי תוניסיה, לא הגיעה לשלב ביצוע תכנית של השמדה טוטלית, אנשים, נשים וטף. מאידך גיסא, השלכות שואת יהודי אירופה הורגשו היטב בצפון אפריקה, ארץ ארץ לפי נתוניה המקומיים ולפי המצב הצבאי והפוליטי בשטחה. בדומה למצב באירופה, הנושא מתחלק לתקופות – ערב השואה, שלבים שונים בתקופת השואה עצמה והשלכותיה.
בהיות תוניס עיר הבירה של תוניסיה ובעלת הריכוז הגדול ביותר של יהודי תוניסיה הורגשו השלכות השואה המתקרבת בראש ובראשונה בה, וכמו כן הושמעו תגובות ההנהגה היהודית בעיקר בה. כידוע, הנאצים ימ"ש עלו לשלטון בגרמניה ב-1933. עם התפשטות השמועות על רדיפת היהודים בגרמניה התארגנה קהילת תוניס למחאה ציבורית – סוחרי תוניס היהודים סגרו את חנויותיהם ליום אחד כמחאה. היו הפגנות, עצרות מחאה, צומות ואספות בבתי כנסת. ההשלכות כלפי יהודי תוניס לא נגמרו בהזדהותם עם יהודי אירופה הנרדפים. בשנים 1933–1934 היו תקריות אלימות נגד יהודי תוניס עצמם. הקבוצה שהרגישה את האפליה בצורה הישירה ביותר הייתה יהדות הגורנה, אותם יהודים שהרגישו נאמנות לאיטליה. עם פרסום חוקי הגזע באיטליה (בשנת 1938, השנה שבה אירע "ליל הבדולח" בגרמניה) פוטרו ממשרותיהם יהודים שעבדו בשגרירות האיטלקית בתוניס. רבים המירו את אזרחותם מאיטלקית לצרפתית. תוצאה ברוכה אחת מהלחץ על יהודי תוניסיה הייתה התחזקות התנועה הציונית בה.
התיאור הזה נוגע לשנות ה-30, ערב השואה. כידוע, בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. השלטונות הצרפתיים בתוניס השעו את ועד הקהילה היהודית הנבחר ומינו ועד מטעמם בראשות משה מואיז בורג'ל. יהודים בעלי אזרחות צרפתית נטלו חלק במלחמה. חלקם גויסו, אחרים התנדבו לצד צרפת. לעומתם, יהודי תוניס בעלי אזרחות איטלקית הוכנסו למחנות הסגר בגלל היותם נתיני מדינת האויב, איטליה הפשיסטית, לאחר שב-10/6/40 הצטרפה למלחמה לצד גרמניה הנאצית.
כל זאת עד ה-25/6/40, יום כניעת צרפת והקמת ממשלת וישי האנטישמית אשר שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. תוניסיה הייתה תחת ממשלת וישי הצרפתית בין התאריכים 25/6/40–9/11/42, היום שבו כבשו הגרמנים את תוניסיה והנהיגו בה שלטון גרמני ישיר. בתקופת השלטון הגרמני העקיף, שלטון משטר וישי, הוחלו על יהודי תוניסיה הגזרות האנטישמיות שחלו על יהודי צרפת ונקראו "תקנון היהודים". אשר להגדרה "מי יהודי" הייתה אבחנה בין נתיני הביי התוניסאי, אשר לגביהם חלה ההגדרה על עיקרון הדת, לבין יהודים בעלי אזרחות אירופאית אשר לגביהם חל עיקרון הגזע והלאום. חוקי התקנון נישלו את היהודים מכל המשרות הציבוריות. הם פוטרו ממשרות בכירות במסחר ונאסר עליהם לעסוק בעריכת דין. הונהג "נומרוס קלאוזוס" בלימודים בחינוך התיכון והגבוה, ומורים יהודים הורשו ללמד רק בבתי ספר של יהודים. כמו כן הותר לרופאים יהודים לטפל רק ביהודים.
ב-3/42 הורחבו המקצועות שנאסרו על יהודים. חל איסור על קיום תנועות נוער יהודיות. הופקע רכוש שהיה בידי יהודים – וכל זאת לפני שגרמניה כבשה את תוניסיה. יש לציין שהממשלה האיטלקית של מוסוליני, שהייתה בעלת ברית של צרפת של וישי, התייחסה ברגשות מעורבים לחקיקה האנטישמית של ממשלת וישי כלפי תוניסיה. מצד אחד לא יכלה להתנגד לכך באופן עקרוני, כי היא עצמה חוקקה חוקי גזע באיטליה ב-1938, אך מצד שני פגעו חוקים אלה באינטרסים הכלכליים של איטליה בתוניס. לכן יצאה ממשלת איטליה נגד הגזרות האנטישמיות שפגעו באינטרסים הכלכליים שלה בתוניס (למול הפקעת רכוש יהודי), אך עשתה יד אחת עם ממשלת וישי באשר לחוקים אנטישמיים בכללותם.
כאמור, כל המתואר לעיל מתייחס לתקופת שלטון ממשלת וישי בתוניסיה. תקופה זו הגיעה לקִצה ב-9/11/42, היום שבו פלשו הגרמנים לתוניסיה. פלישה זו באה כתגובת נגד לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ומרוקו ביום הקודם, ב-8/11/42. השלטון הישיר של הגרמנים בתוניסיה נמשך עד ה-7/5/43. למחרת הכיבוש הגרמני נראו חיילים גרמניים ראשונים בתוניס.
ב-23/11/42 החלו מעצרים ראשונים של יהודים בתוניס, ביניהם נשיא הקהילה, מואיז בורג'ל. בסופו של דבר הוא שוחרר, אך היה חייב להתייצב מדי בוקר במטה הגרמני. בניגוד למדיניות הגרמנית באירופה, זו של הפתרון הסופי, בתוניסיה הייתה שיטתה לנצל את כוח האדם היהודי והרכוש היהודי לצורכי המלחמה. נציג השלטון הגרמני היה וַלטר ראוף, מפקד ה-SD של יחידת ה-SS המקומית. הוא מינה "ועד לגיוס כוח אדם יהודי" שבראשו עמד פאול גֶז, ועד שמזכיר את היודנראטים באירופה. על הוועד הוטל לספק 3,000 יהודים, גברים עד גיל חמישים, לעבודות כפייה במחנות. התנאים במחנות היו קשים, ולעתים אף כללו עינויים.
מחנות עבודה נאציים בעיר תוניס וסביבתה הקרובה (לה-גולט היה פאשיסטי-איטלקי) |
90 אחוזים מעובדי הכפייה בתוניסיה באו מתוניס העיר. במחנות שהיו בסביבת תוניס עבדו עובדי הכפייה ביום, אך בערב שבו הביתה. מחנות אלה הופצצו בידי בעלות הברית, וקרה שפועלים (מוסלמים או יהודים) נהרגו או נפצעו כתוצאה מן ההפצצות. הרוב המכריע של היהודים שגויסו לעבודות הכפייה היו פשוטי העם ולא הבורגנים, עובדה שהגבירה את ההתמרמרות בין היהודים. בדומה ליודנראטים באירופה היה "ועד הגיוס" אחראי לקשר עם השלטונות הגרמניים והאיטלקיים. פעלו תחתיו ועדות שונות – של בריאות, הלבשה, אספקת מזון, כספים ועוד. הודות לפעולות "ועד הגיוס" השתפר מצבם של היהודים במחנות העבודה. עם זאת, בתקופת שלטון הגרמנים בתוניס, ואף לאחר השואה, היו חילוקי דעות בין היהודים באשר לפועלם של אנשי "ועד הגיוס", כשם שהיו כלפי אנשי היודנראט במקומות שונים באירופה.
גזרות הגרמנים לא נגמרו עם הקמת הוועד לגיוס עובדי כפייה. הקהילה נדרשה לממן את אחזקתם. כמו כן הוחרם רכוש יהודי – דירות ובתים, ציוד ביתי, ובמיוחד מקלטי רדיו, כדי שלא יאזינו לשידורי "קול צרפת החופשית". היו גם מקרים בודדים של פגיעות בנפש בקרב היהודים – יהודי תוניס ששהו באירופה עם פרוץ המלחמה ונספו בשואה. היו כנראה ניסיונות מצד הגרמנים להקים מתקני השמדה בתוניסיה. מתקנים אלה לא הושלמו, ובסופו של דבר פורקו בגלל מצבו הנואש של הצבא הגרמני באזור. יש לציין שכל הגזרות שתוארו לעיל לא פגעו ביהודי הגורנה. בגלל אזרחותם האיטלקית ושיתוף הפעולה בין איטליה לגרמניה במלחמת העולם השנייה היה להם מעמד מיוחד. הם היו מנותקים מחיי יתר יהודי תוניס במשך המלחמה, אף יותר מאשר בשנים רגילות.
ביום 7/5/43 שוחררה תוניס מעול הגרמנים. עוד באותו שבוע הודיע הנציב הצרפתי החדש שהוא מחזיר על כנו את ועד הקהילה שנבחר ב-1937. בין 3/6/43 ל-5/8/43 בוטלו באמצעות צווי הביי כל ההגבלות של "תקנות היהודים". היהודים חזרו לעסקיהם וילדי ישראל חזרו לבתי הספר שלמדו בהם לפני המלחמה. יש לציין שמדובר בשנה שבה הייתה השואה בעיצומה באירופה, אך מבחינת יהודי תוניס הייתה הקלה. השלכה חשובה של תקופת השואה בתוניס היא ליכוד השורות בין התואנסים לגורנים, וזאת בעקבות שני גורמים – ראשית, במשך השנים צומצם הפער בהשכלה ובמעמד החברתי ביניהם – ושנית, שלטון וישי, השפעת עמדת איטליה הפשיסטית והשלטון הגרמני הישיר הזכירו לכולם שעל יהודי תוניס להתאחד. ב-17/2/44 ביטל הממשל הצרפתי באופן רשמי את קיומה העצמאי של הקהילה הגורנית. בכך עברה קהילת תוניס את השואה – לא כמושא ישיר להשמדה טוטלית, אך כנפגע עקיף מהשואה הנוראה.
השואה ומלחמת העולם השנייה הסתיימו, אך נשארה חזית נוספת עבור יהודי תוניסיה בכלל, ויהודי תוניס בפרט, הלוא הוא מאבק ערביי תוניסיה לעצמאות מצרפת והשלכות מאבק זה על הקהילה היהודית בתוניס. הרקע לנושא זה חוזר לתחילת המאה ה-20, לראשית התנועה הלאומית הערבית בתוניסיה, לארגון "התוניסאים הצעירים". מארגון זה התפתח ה"דסתור", ובהמשך ה"נאודסתור" בראשות חביב בורגיבה, אשר מטרתו הייתה השגת עצמאות מצרפת. בין שתי מלחמות העולם, ואף במלחמת העולם הראשונה עצמה, היו תקריות אלימות בין יהודים לערבים בתוניס על רקע הפגנות השמחה של יהודי תוניס לרגל ניצחון בעלות הברית, ביניהן צרפת, במלחמה. כל האירועים האלה הגבירו את הזהירות מצד היהודים. נקודה זו נכונה במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה. הרגשת הביטחון העצמי של יהודי תוניסיה בכלל, ושל יהודי תוניס בפרט, עורערה. החלה תנועת הגירה מתוניסיה. שני היעדים העיקריים היו צרפת וארץ ישראל. העלייה לארץ ישראל התקיימה לא רק בגלל חששות היהודים מהתנועה האסלאמית הגוברת אלא גם כהמשך לפעילות התנועה הציונית בתוניס במחצית הראשונה של המאה ה-20.
הקרן הקיימת לישראל, קרן היסוד, ויצ"ו, תנועות נוער ציוניות, דתיות וחילוניות – כל אלה היו קיימות קודם לכן, אך הגבירו את פעילותן לאחר מלחמת העולם השנייה.
בשנות ה-50 של המאה ה-20 הוקצנו בתוניסיה התהליכים שהוזכרו לעיל. עם התגברות המאבק לעצמאות של תנועת הנאודסתור גברה המתיחות בין ערבים ליהודים, היות שהיהודים נתפסו כמשתפי פעולה טבעיים עם הצרפתים. בשנת 1952, וגם שנה לאחר מכן, היו תקריות בין יהודים לערבים, בעיקר בגטו היהודי. ב-20/3/56 הכירה צרפת בעצמאות תוניסיה, וחביב בורגיבה היה נשיאה הראשון. בתחילה היה בורגיבה מתון כלפי היהודים וכלפי מדינת ישראל. ב-1965 עורר סערה כשקרא לערבים לעשות שלום עם ישראל. בעקבות זאת נוּדה בורגיבה על ידי חלק ממדינות ערב. לאחר מלחמת ששת הימים חזר בו והשתתף בוועידת חרטום, שם התקבלו שלושת הלאווים כלפי מדינת ישראל. אשר ליהודים בתוניס, בשנים שלקראת עצמאות תוניסיה (ב-1956) ובעקבותיה הם חשו פחות ופחות בטוחים מבחינה אישית וקהילתית. ב-1955 נבחר שארל חדד שנית לנשיא הקהילה. הוא היה הנשיא האחרון של ועד קהילת תוניס. ב-1957 בוטל בית הדין הרבני. ב-1958 בוטל ועד הקהילה ובמקומו הוקמה "אגודה לפולחן יהודי", ארגון בעל סמכויות מצומצמות ביותר.
בראשית שנות ה-60 נהרסה החארה, הגטו היהודי, כחלק מתכנית הבראה. סמל הריכוז היהודי בתוניס, כולל יותר מעשרים בתי כנסת, נהרס ביום אחד. בעקבות מלחמת ששת הימים נשרף בית הכנסת הגדול בעיר וחוללו ספרי תורה. מכה נוראה מבחינה אישית וקהילתית הייתה רציחתו של הרב מצליח מאזוז הי"ד ב-1971. קודם לכן הוא היה רב בעיר ג'רבה, בדרום תוניסיה, ונקרא לשמש בקודש בתוניס. בתוניס הקים ישיבה בשם "כסא רחמים" וקיים אותה בקושי רב לאור העובדה שבתקופה זו, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, התרוקנה תוניס מרוב יהודיה. בלכתו ברחוב בתוניס ב-1971 הותקף ונרצח בידי פליט ערבי.
הרב מצליח מאזוז הי"ד, נרצח בתוניס בידי ערבים לאומנים, כ"א טבת תשל"א, מתוך "תוניס, אל כדרה" |
לסיכום התמונה העדכנית של קהילת תוניס – בשנות ה-50 של המאה ה-20, ערב מתן העצמאות לתוניסיה, היו בתוניס 82 בתי כנסת, מכל הסוגים והגדלים. ב-2009 (תשס"ט) פעלו בה רק שלושה. ב-1956 היו בתוניס 32,000 יהודים (לפי אומדן אחר 40,000), ב-1979 היו רק כ-4,000. כיום (תשע"ב – 2012), לאחר ההפיכה המוסלמית הקיצונית נגד אבן עלי (ב-2011), ישנם בכל תוניסיה כ-1,800 יהודים, רובם מרוכזים בתוניס ובג'רבה.
תחקיר וכתיבה: הדסה קלימן
ביבלוגרפיה:
- בוחניק יוסף, שמע בני – זכור ימות עולם, נוסטלגיה וזכרונות במורשת יהדות תוניס, בני ברק, תש"ע.
- חזן אפרים וסעדון חיים, עורכים,תרשיש – מחקרים ביהדות תוניסיה ומורשתה, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ט.
- סעדון חיים, עורך, תוניסיה – מתוך הסדרה "קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים", משרד החינוך, התרבות והספורט, מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ה.
- פנקס הקהילות, לוב-תוניסיה, יד ושם, ירושלים, תשנ"ז.
- צור ירון, סיפור תרבות – יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשס"ג.
- צרפתי שמעון, תוניס "אל כדרה", תוניס "הירוקה" – על חיי היהודים בתוניסיה בשנים 1881–1948, תל אביב, תשנ"ג.
אתר 'דעת'