קידוש ה', סיפור שלשה-עשר הקדושים
הרב אשרי אפרים הצופה, ט"ז אלול תש"ו 12.9.46 חורבן יהדות-פולין מצא את רושמי קורותיו. עדי-ראיה, שניצלו בנס מהחרב המתהפכת, מפרסמים את זכרונותיהם. כל אחד "לפי כושר-ראייתו, נאמנותו האישית ודיעותיו". הרבה מאמרים ורשימות ולא מעט ספרים כבר יצאו-לאור שמהם מקבלים לפחות מושגים על השלד החיצוני של שלבי המאורעות. יוצאת היהדות בארצות הבאלטיות שאין תחת ידינו אפילו כרוניקה מפורטת איך נכרתה יהדות ליטה ואיך הושמדה יהדות לאטביה.יחידים-בודדים נותרו בחיים משבטים אלו, שעשו כל הימים בארצות-השחיטה וזכו להתחמק מידי הרוצחים ואף הם אינם מספרים בכתב ממה שראו עיניהם בקהילות-ישראל הקדושות.
מיסמך ראשון על חורבן יהדות ליטה הם מאמריו של הרב אפרים אשרי ב"מורגן זשורנאל" של ניו-יורק. המחבר, מלומדי ישיבות סלובודקה, הוא מתלמידי-חכמים הבודדים שנשארו בחיים מאלפי אנשי-תורה בקיבוץ הנודע ברמתו התורנית החשובה. הוא אינו מקשט את דבריו בפרחי-תיאור ואינו משתמש בסממנים סיפוריים. הוא מספר כרוניקה פשוטה, מעשית. שכמה וכמה פרקים ממנה מזעזעים ברוממות הנפשית של יהודי ליטה בצל הגרדום. אחד הפרקים הוא אודות היהודים שנהרגו בסלובודקה. זה היה בקיץ תש"א, לפני חמש שנים. ישיבת סלובודקה המהוללה היתה סגורה ומסוגרת ובניה- מהם שנפלו על קידוש-השם ומהם שהסתתרו במקומות-מחבואים שונים. אבל גדולי התורה מיאנו להפסיק את לימודם ולכבות את נר-התורה. בביתו של הרב ר' אברהם גרודזנסקי, משגיח ישיבת סלובודקה, מגדולי המשפיעים המוסריים בישיבות, הוקם אוהל תורה חשאי ובו ישבו ולמדו רבנים, מגידי-שיעורים ובני-ישיבות. בחדר צר הצטופפו עשרות תלמידי-חכמים. בתי-כנסיות ובתי מדרשות סגורים- ההלכה נצטמצמה בארבע אמותיה הגבוהות והעמוקות.
אגב, יש לציין, שאור התורה נשמר באותם ימי-אפילה לא בלבבות רבנים ותלמידי-חכמים בלבד. אף יהודים פשוטים וטהורים קידשו את שם-שמים בחייהם ובמותם. בסלובודקה היה מתגורר ר' איטשה משה הסנדלר, יהודי תמים וכשר, שלא נתבהל מהרשעים והיה הולך לתפילה כשהטלית-ותפילין מתחת לזרועו. הגרמנים תפסוהו, היכוהו מכות-רצח והובילוהו ברחובות סלובודקה. בשעת הליכתו בין השומרים המזויינים לא הלך עמהם, כאסיר בין שומריו, אלא המשיך לילך לדבר-מצוה. זקוף, ראש מורם, מלוא-בטחון, שלוח-מצווה, שאפשר לחבול בגופו לא בנשמתו.
רבים מבין יהודי-ליטה היקרים הלכו למוות על קידוש-השם כר' איטשה-משה הסנדלר..
כאמרו, שימשה דירתו של הרב גרודונסקי בית וועד לחכמים. הנה מסב הגאון ר' אלחנן וואסרמאן, ראש –ישיבת באראנוביטש, ולומד בעיון ובהתעמקות, כשקומתו הגבוהה כפופה וזקנו הלבין ופניו הנמרצים מפיקים חסד וגבורה. משני צדדיו מסבים הרב ר' יוסף-חיים זאקס, ראש ישיבת "אומל-משה" בסלובודקה, הרב ר' משה רייז, הרב ר' שבתי וויירנאקובסקי – משגיח ישיבת לומזה, הרב ר' דוד גודר, הרב ר' יצחק יפן, ועוד ועוד. הם עסקו בהלכות טומאה וטהרה. בעולם טמא זה מצאו עניין להתעמק בסוגיות אלו. בשעה שישבו ולמדו התפרצו לבית שלושה "שאווליסטים", פאשיסטים ליטאים, שהתחילו לצרוח בקולותיהם הטמאים. בהיות הלומדים שקועים בלימודם לא שמעו את הקולות והמשיכו במשא-ומתן של הלכה. הטמאים נכנסו לחדר וירו מאקדחיהם. לשמע היריות בתוך ארבע אמותיהם נתעוררו הלומדים וראו לעיניהם את אבי-אבות הטומאה, את הרוצחים שצחקו את צחוקם המרושע. אחד מהם פנה ואמר:
"רציתם לארגן התקוממות כנגד שלטון-הכיבוש. אבל נתפסתם בידינו לא תתחמקו, מורדים!"
והשני פקד על שארית התורה בארץ-ליטה:
"להסתדר בתור ולילך אחרינו!"
הרבנים וראשי הישיבות קמו ממקומותיהם ופנו לילך. ה"שאווליסטים" העמידו את ר' אלחנן וואסרמאן בראש. ר' אברהם גרודוזנסקי לא היה מסוגל לילך מחמת רגלו החולה והם הרגוהו במקום. תוך כדי התכוננות לילך בדרך שממנה אינם חוזרים, קם ר' אלחנן והתחיל לדבר אל תלמידו וחבריו. במתינות חיצונית סח את שיחתו, קולו לא נשתנה. הוא דיבר כפי שחש בלבבו. הוא לא השתמש בנעימה אישית, לא נפרד מבנו ר' נפתלי. אלא מכוונים היו דבריו אל כלל ישראל. הוא אמר:
" במרומים הרינו מוחזקים, כנראה, לצדיקים ועלינו לכפר בגופותינו על כלל ישראל... נשוב, איפוא, בתשובה שלימה במקום הזה. הזמן קצר, "המצודה התשיעית" קרובה, ונחזור תיכף ומיד בתשובה להשם יתברך... עתה נלך למות בנפש תמימה ואל יתערבו הירהורים רעים במחשבותינו, שמחללים את הקרבן. קרבן האדם מישראל על קדושת השם... באש הצית ובאש אתה עתיד לבנות... האש אשר תבער בגופותינו היא תבנה את בית-ישראל...
שלושה עשר גאוני ליטה ור' אלחנן בראשם צעדו ל"מצודה התשיעית", מקום הירצחם של יהודי סלובודקה,פניהם היו נסוכים שמחה של קדושה. צעדיהם היו אמיצים, זריזים, וכעבור שעה האזינו יהודי-סלובודקה להידהוד היריות ולשאגת "שמע ישראל" מפי שלושה עשר גאוני-ליטה בעמדם מול פני הטומאה היורקת אש וכליון.
"תנא רבי עקיבא בשנת 1946"
שואת ישראל מעוררת את אנשי-הרוח היהודים להתעמק במעמקי התולדה ולבקש את התגובה במאורעות דומים מכמה וכמה בחינות למאורעות ימינו. ברובם פונים לתקופת בר-כוכבא ואחרים, כשפירורי-הגבורה האחרונים כבו בים של דמים, וחכמי-ישראל ישבו וחשבו איך לקיים את העם שאבד את עצמאותו המדינית ומבקש לעבור את תקןפת-המעבר עד שיבתו לארצו. סופרים יהודיים בימינו מבקשים בעבר דמות-מופת. שתשמש מקור-אמונה ודוגמה למעשים לדורות. כאותם אבלי ציון אחרי החורבן, שרצו להפסיק את הקיום הטבעי ולכלות את בית-ישראל מאליו, אף היום נמצאים מיואשים מרובים, שאינם רואים סיכויים לחיי-אומה בעתיד. מסתבר, שהם משתייכים למחנה החילוני, שמליבו ניטלה האמונה ב"נצח ישראל". אבל גם במחנה זה מתחילים לבדוק את קורות-העיתים ולמצוא אישיות אדירה, שהיא תפרש לנו פירוש ישראלי את קורות ימינו. וכך נעמדו כמה וכמה סופרים לפני דמותו של רבי עקיבא בן יוסף. במסיבות סופרים ואנשי-רוח בפולין מצטטים מימרות של רבי עקיבא. הסופר היהודי-סובייטי שלמה האלקין מעצב את דמות רבי עקיבא בדראמה שלו "בר כוכבא" כדמות-גבורה מזוככת וזומרת. הסופר י. אפאטושו כותב רומאן גדול על חייו. אף דוד ברגלסון וסופרים אחרים "עובדים" על עיצוב דמות רבי עקיבא לאמר: דווקא בחוגים ראדיקאליים. הרחוקים מחיי-ההלכה, האישיות הקדימה הענקית מוצאת לה מלכים. ודאי שגישתם לרבי עקיבא אינה זו של הימדות ההיסטורית שרואה בו בראש ובראשונה את המחוקק והתנא, שהלכותיו הן דברי אלוקים חיים. אבל יש בחזיון הזה משום סימן לימים המזועזעים, שאף המרוחקים מהיהדות הנאמנה מבקשים תשובות לשאלות במעמקי ההיסטוריה העברית. "תנא רבי עקיבא בשנת 1946"- זוהי הכותרת לסידרת מאמרים גדולים, שמתפרסמת בעיתון היהודי היחיד בפולין. "דאס נייע לעבן", שיוצא-לאור בלודז.
המחבר, ל. פינקלשטין, מהחוגים השמאליים, מנסה להסביר את דמות רבי עקיבא לפי מאמריו ומדגיש, כמובן, את מוצאו, מוצא "פשוט", כדי לקרב אותו לתפיסתו. הנקודה המרכזית בדמות התנא הוא הקשר בין גאולה משיחית לבין תחייה ישראלית טבעית. הוא מרים את חיי עולם הזה לדרגה משיחית. היומיומיות אף היא נזקקת לגאולה משעבוד נפשי. העם חש את עול הרומאים, אבל אין בו הכוח להתקומם. רבי עקיבא, איש ההלכה ואיש המעשה, הוא שמתייצב בראש המרכז וקובע את הסיסמה: "שפוך חמתך". מכאן השמחה התמידית של רבי עקיבא. שחוקו בשעה ששמע את קול המונה של רומי. הוא מאמין בכוחות המיסתוריים של האומה בנצחיותה. את אמונתו הוא הופך לכוח-הדף עצום של מעשים. הוא איש הנשימה הארוכה. עם מצפה ואינו מתייאש. עושה ושוחק לקול המונה של רומי.
אמונה זו זקוקה לדורנו. השחוק של רבי עקיבא יציל את דורנו. דמות התנא הקדמון היא שדלקה במיליונות שקידשו את השם בגיטות-אירופה, היא שדחפה את גבורי הגיטו להילחם באוייב, היא שממלאית גבורה את אנשי המערכה בארץ-ישראל – הנהגה ישראלית אמיתית היא זו שמתוכה שופע כמתוך מבוע השחוק המופלא של רבי עקיבא.
בין השרידים
מסיבת סופרים יהודיים בניו-יורק. יושבים ומאזינים לרשמיו של המשורר ה. לייווק ממחנות-השרידים בגרמניה המספר. שחזר משם, ניסה לחדור לכוח היהודי המייחד, שנעמד במבחן-האש בימי השואה ולאחריה. בראש וראשונה הניח הנחה וודאית, שיהודים שומרי תורה ומצווה נתגלו בכל תפארתם במחנות המוות הגרמניים. יותר מחבריהם החילוניים הם היו מוכנים למסירות-הנפש על הצלת יהודים חלשים, חולים וזקנים, המועמדים הראשונים לתאי-הגאזים. הדת המעשית הכשירתם כושר מוסרי לשמור על צלם-האלוקים אף בים של רציחה וטומאה.
בשבועות הראשונים לשחרורם בער בלבם יצר-הנקם. עכשיו כשהשתלט עליהם יצר אחר: לברוח מגרמניה. לא לדרוך על האדמה הארורה. להתנשא למעשים גדולים. להפוך את החיים למפעל גדול בשביל העם. מה היה נשאר מהשרידים אילו היו משקיעים את על כוחותיהם לספק את יצר-חנקם בלבד? כלום מסוגל אדם להעמיד גבולות לומר לעצמו: עד כאן מותר ומכאן ואילך אסור?
זוהי הנקודה המפרידה בין היהודי לגרמני: האחרון מוצא את תוכן-חייו, ברצח ושוד, הבל וביזה – במעשים אלה הוא נמצא בעורו, היהודי נוקם את נקמתו הורג גרמנים, אבל אף כשעושה זאת הריהו עושה מתוך הכרח ולא מתוך הנאה. עם שרגליו עמדו בתחתית הר סיני אינו מסוגל לרצוח מתוך תאווה, כפי שרוצחים הגויים. לפיכך עסקי יהודים במעשי-נקם בשבועות הראשונים בלבד. אחר כך ריכזו את כוחותיהם לבניין עצמי. קיבוצי-ההכשרה שהקימו צעירי-ישראל מהנידחים ההתכוננות הסוערת לעליה לארץ-ישראל. הפעולה הרוחנית: במחנות ההעפלה וההיאבקות על הימים והחופים – רוח ישראל עברה דרך האש ונתחשלה באש. חי וקיים יצר-הנקם. אי-אפשר לשכוח את טבח המיליונים. שנאה עזה שונאים היהודים את הגרמנים. אבל אין יצר זה מתיש את יצר הבניין השיקום הגופני והנפשי. נס הוא, ששרידי-היהודים, מרי-הנפש וכאובי הגוף שרדו שנית מאפר הכיבשנים ובלבם וגופם התשוקה העצומה לחיים וקוממות.
צאו וראו איך יהודים במחנות יושבים ועוסקים בתורה. איך אסיר-פרך שהיו מספרים ולא בני-אדם במשך שנים מרובות, חזרו לגבהותם השכלית-מוסרית ולומדים דף גמרא במתיקות ובהנאה עצומה. הם לא שכחו את עינוייהם במחנות-המוות. הם לא סלחו לגרמנים הרוצחים. אבל הם יודעים, שהעיקר הצלה עצמית, הצלת נשמותיהם ויהדותם.
אחיהם קידשו שם שמים במותם. אף הם ממשיכים לשרש את השם בזיכוך גופותיהם שהוצאו מים הדמים הטומאה. הם חיים ושואפים לעלות לארץ-ישראל – על קדושת השם.
