בצריפי הנערים באושוויץ, 1944
פרבשטין אסתר עד היום עסק המחקר על מחנה אושוויץ בעיקר בתפקידו המרכזי במכונת ההשמדה הנאצית, ונוסף על כך האיר היבטים אחדים של חיי היום-יום של האסירים במחנה, ההרכב האתני שלהם ובעלי התפקידים; מחקרים ראשוניים עוסקים בהתמודדות על שמירת צלם האדם. במחקר נעדר היבט סוציולוגי-היסטורי על מאפיינים של קבוצות שפעלו באושוויץ, וכן היבט הגיל של האסירים. במאמר זה אציג מקרה מבחן אחד באושוויץ שעד כה נעדר מן המחקר – צריפים מיוחדים שהוקמו לנערים שגורשו מהונגריה. הנערים גורשו עם יהודי המחוזות בהונגריה מחודש יוני 1944 ועד סוף הקיץ ופיתחו בצריפיהם אורח חיים ייחודי תוך שהם נאבקים על שמירת זהותם ועל צלם האדם שבהם. בשל מיעוט המסמכים והחומר המחקרי, רוב המחקר הזה מסתמך על פרויקט עדויות של מי ששהה בצריפים אלו ושנערך בשיתוף גנזך "קידוש השם" בבני ברק, וכן על עדויות שניתנו במכונים שונים קודם לכן ועל ספרות הזיכרונות של הניצולים. סיפורם של הנערים מובא גם בספר שו"ת מקדשי השם מאת הרב צבי הירש מייזליש אשר היה אסיר באושוויץ, שמר על קשר עם הנערים ועודד אותם. העדים שרואיינו לצורך מחקר זה חיים בקהילות שונות בעולם. שניים מהם העידו גם במשפט אייכמן.למחקר זה יש השפעה על ידיעותינו על המחנות באושוויץ, ובעיקר על הערכת תגובת היהודים במחנות. גם אם מקרה מבחן זה אינו מאפיין את כל האסירים וקשה להעריך את היקפו, הוא מייצג תופעה ייחודית שראוי שתיכלל בדיון על רוח האדם במחנות הריכוז.
חודשים אחדים לפני גירושם מהונגריה לאושוויץ הם היו נערים ככל בני גילם – רובם תלמידי ישיבות וגימנסיות, אחרים שוליות ומתמחים בעבודות כפיים ובמסחר שסייעו לפרנסת המשפחה. הם נשלחו לאושוויץ-בירקנאו מקהילות שונות בהונגריה המורחבת – "התברר לי כי כמעט ואין עיירה או יישוב בהונגריה שלא היו מיוצגים בצריף זה", כתב חיים פרידמן.
רובם לא הכירו זה את זה עד שהצריף והמִפקדים הפגישו ביניהם. אחרים היו בני אותה כיתה. ישראל שפיצר נשלח לצריפי הנערים עם חמישה ילדים משארושפוטוק; יעקב יוסף וייס ומאיר טאובר הגיעו בקבוצה של עשרים וארבעה נערים משימלוי, ואילו דוד לייטנר (דוגו) סיפר: "היינו שלושים חברים מבית הספר היהודי בנירג'האזא, כל ילדי הכיתה. שמחנו שלפחות אנחנו יחד. היינו כולנו מגולחים וקרחים. הס.ס. עשו אותנו מכוערים. היינו לבושים בתלבושת אחידה: בגדי פסים".
היו להם דברים משותפים: הגיל – הנאצים קבעו כי נערים בני ארבע עשרה עד שבע עשרה יופרדו בצריפים מיוחדים, ועליהם נוספו מי שהערים עליהם, גם אם היה בן שלוש עשרה. דרכם לאושוויץ הייתה זהה: זמן קצר בתחנת מעבר שכונתה "גטו", ובפרק הזמן שבין חג השבועות לאמצע חודש תמוז הם הועלו בדחיסות לקרונות הבקר עם בני המשפחה, בקווי הרכבת ששוכללו עם כיבוש הונגריה. לעתים היו יחד שבעים איש בקרון, ארבעה דורות, נפרדים בחטף מהיקרים להם ונוצרים את המילים האחרונות של ההורים כצוואה יקרה.
בצריפים המיוחדים שוכנו לאחר תקופת מעבר קצרה כשלושת אלפים ילדים-נערים מהונגריה, ועליהם נוספו שארית הנערים מגטו לודז', קבוצת נערים ממחנה המשפחות של טרזיינשטט באושוויץ, קבוצת נערים משרידי גטו קובנה ואולי עוד קבוצה של נערים ממחנה הכפייה בסטרכוביצה שבפולין. הם היו הקבוצה הגדולה ביותר בשארית הפלטה של הנוער היהודי במזרח אירופה. ציבור כזה של נערים לא נותר בשום קהילה באירופה הכבושה, אך למרבה הצער, היה זה במחנה ההשמדה אושוויץ 2 בירקנאו. הנערות שהגיעו מהונגריה שוכנו במחנה הנשים, ואף עליהן חלו אז צווים מיוחדים, והמחקר עליהן עדיין בראשיתו.
כאמור, בהעדר מסמכים השתמשתי בעיקר בעדויות. בפרויקט מיוחד איתרתי כשלושים מתוך מי שהיו "הנערים" – בישראל, באנטוורפן, במנצ'סטר, בפראג, בניו יורק ובוונצואלה – וגביתי מהם עדויות או נעזרתי בזיכרונות כתובים, חלק מהם בכתב יד. וידאתי את המידע ככל האפשר בעזרת השוואה בין העדויות, בהקבלה למחקרים אחדים על אושוויץ ובעזרת כתביו של הרב צבי הירש מייזליש.
חיי היום-יום: המאבק על ההישרדות
לאחר זמן קצר במחנה הבידוד, בסוף חודש יולי, הועברו רוב הנערים למחנה הצוענים E, לאחר שיושביו הובלו לתאי הגז. במחנה E התגבשו חיי הנערים בחודשי הקיץ, משם נלקחו לתאי הגז בסלקציות הנוראות, ומשם יצאו חלק מהם בטרנספורטים לעבודות במחנות המשנה של אושוויץ או במחנות אחרים.
בשל קרבתו של מחנה הנערים לתאי הגז, ראו הנערים את היוצאים לדרכם האחרונה, והם חיו בצל העשן המיתמר וחשו בריחות הקשים. במגרש הכדורגל שהיה בקצהו (זה היה כינוי המקום, אך משחקים לא התקיימו בו), נערכו הסלקציות שיתוארו להלן.
חיי היום-יום במחנה הנערים היו שונים וחריגים מהחיים במחנה הנשים או הגברים. הגרמנים בודדו אותם בצריפים מיוחדים שכונו בפי האסירים ה-Kinderlager – מחנה הילדים. הצריפים היו צפופים במיוחד (בקיץ תש"ד היה אושוויץ 2 בתפוסתו המלאה ביותר, וכאלף נערים שוכנו בצריף), ובחלק מהם הוצאו הדרגשים כדי שיהיו בהם יותר נערים. אך נערים-ילדים אלו לא נשלחו לעבודות כפייה כמו הגברים, אלא כמו הושמו ב"הקפאה". השמועות אמרו כי הם נועדו לעבודה ב"בית הספר לבנאים" או שהיו מועמדים לתכנית חילופין, וההשערות נסכו בלבם תקווה.
אך היו גם מאפיינים דומים ליתר האסירים באושוויץ. הבוקר נפתח בעמידה ממושכת במפקדים מתישים בקור ובחום, בסלקציות יום-יומיות. הרעב נגס בהם ללא הרף. רבים נחלשו ואחרים גוועו ברעב, ומי שלא מצא לעצמו מזון נוסף, הסתכן באיבוד שפיותו. "היינו מהבוקר עד הערב מדברים על אוכל, חולמים על אוכל ורוצים לאכול", סיפר אוטו ברגר. כדי להפיג את הקור היו יושבים במעגל סביב מרכז דמיוני בצפיפות ומחממים איש את רעהו, כשאחד מהם מכריז: "מאכן א אויבן" (נעשה תנור). ההלקאות על כל עברה קטנה היו שכיחות, והפחד מפני מכות או מעמידה ממושכת היה גדול מפחד המוות. אימת המשרפה הסמוכה והאפשרות להינצל בזכות עבודה הניעו אותם לחפש כל דרך להשתלב בעבודה במחנה (שבו היצע העבודה היה מצומצם), ובמיוחד ניסו לצאת מאושוויץ למחנות עבודה אחרים.
רחמיהם של יהודים במחנות הסמוכים באושוויץ (מחנה הגברים ומחנה הנשים והנערות) נכמרו על הילדים, והם ניסו לסייע להם: "זכורים לטוב יהודים טובים, בעלי חסד, שמעולם לא איבדו את צלמם היהודי ואת רגש הרחמנות על אחיהם, ותוך כדי עבודתם במטבח היו פה ושם מנסים, עד כמה שהיה ביכולתם, לזרוק החוצה שיירי אוכל וכדומה להחיות נפשות רבות", סיפר מנדל שטיינמץ. נערים מעטים זכו להגנה אישית מאסירים פוליטיים.
בשעות הפנאי המרובות שבהם נכלאו בצריף, עסקו הילדים בציור או במשחקים שיצרו לעצמם. "נערים אחדים ציירו על גבי שמיכות בהירות משחקים ממשחקים שונים, כגון 'ארבע טחנות', ושיחקנו בהם ובמשחקי חברה נוספים". היו נערים שידעו לשיר, וקולותיהם הרעידו את הנשמה. ברלה גוטמן, חבר המקהלה במונקץ', שר ברגש רב את השיר הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגויים. נער צנום מפאפא כונה "הזמיר", ובשעות הערב, בעיקר בשבת אחר הצהריים, עמד על משטח הלבנים בטבור הצריף ושר בקול צלול, וגם הגברים מהצריפים הסמוכים נקהלו לשמוע את שירתו. בהזדמנות נדירה, כאשר עברה להקת ציפורים מעל אושוויץ, מצאו את עצמם מביטים מעלה ושרים שיר געגועים הביתה.
באותה תקופה חיה קבוצת ילדים מטרזיינשטט במחנה המשפחות באושוויץ שפעל מספטמבר 1943 ועד יולי 1944. לילדי טרזיינשטט הוקצה בלוק נפרד, בלוק 31, אך הם זכו לתנאים מועדפים. גם שם התהוו חיי יום-יום של ילדים (באופן רשמי עד גיל ארבע עשרה) שחיו בצוותא. הילדים למדו, העלו הופעות אמנותיות, חיברו סטירות ודנו במוזיקה ובספרות ובמשמעותם לפני השואה ובמחנה. שלא כמו במחנה הנערים שבודדו ממשפחתם, במחנה המשפחות חיו הילדים עם שרידי המשפחה, אב או אם, ולעתים שניהם, והפעילות נעשתה בהדרכה ובהשראה של מדריכים ואנשי מקצוע מבוגרים שהמרשים שבהם היה פרדי הירש. עם חיסול המחנה נרצחו רוב הילדים. הנותרים הועברו לצריף הנערים באושוויץ, ובהם סיני אדלר.
עוגנים של קיום
"חוקי האחווה"
מטבע הדברים, בשל חיי היום-יום הקשים נאבק כל אחד ואחד מהנערים על חייו. ובכל זאת התפתח בקרב הילדים הוויי חברתי של שמירה על כללי מוסר בסיסיים וערבות הדדית. הקשר ביניהם נוצר תחילה לשם הגנה מפני נערים תוקפניים שאיימו על פת לחמם של החלשים יותר, ובהמשך לשם דאגה הדדית לחלוקה שווה של מנות המזון, גם כאשר אחד מהם תרם יותר מהאחרים. אצל הדתיים התארגנו גם מניינים לתפילה. "בצריף גרו כאלף נערים והצפיפות הייתה גדולה מאוד, אך גדולה ממנה הייתה האחדות. כל אחד הושיט עזרה לזולתו ככל שיכול [...] אם מישהו השיג מידע משמעותי, למשל מתי והיכן מצוי מרק סמיך, הוא דאג ליידע את חבריו".
"עובדת היותנו יחד במשך כל התקופה סייעה בידנו רבות לעבור את מוראות המלחמה", כתב ישעיה גליק. "אם מישהו נחשד בעברה, ניסו להחביא אותו ממכות במידת האפשר או להזהיר אותו. אם מישהו השיג בדרך-לא-דרך מנה או מידע משמעותי מתי והיכן מצוי מרק סמיך, [הוא] הודיע לחבריו", סיפר אביגדור נוימן מסעליש.
הסיוע הספונטני שהושתת על הערכים המוסריים שספגו בחינוכם המוקדם התפתח למערכת ערכים מוגדרת שהטילה אחריות מוסרית על כל אחד מהם. זוהי תופעה ייחודית שראוי לתת עליה את הדעת.
תומס ראדיל, כיום פסיכיאטר בפראג, היה נער שגדל בסביבה נֵאולוגית בפראג ושוכן באושוויץ בצריפי הנערים מהונגריה. בזיכרונותיו ובריאיון עמו תיאר את הכללים שקבעו הנערים ביניהם, מעין צווים שהיו מקודשים בעיניהם ושהם כינו "שלושת הדִבּרות": א) לא תגנוב משום יהודי (הגנבה ממחסני הגרמנים הייתה לגיטימית כמובן); ב) לא תפגע בשום יהודי; ג) עזור לכל יהודי אם הדבר אינו מסכן את חייך. הצווים לא היו פשוטים ולכאורה נגדו את מאבק ההישרדות האישית, אך הם נבעו מתוך תובנה משותפת כי מי שגורם להחשת מותו של זולתו, הרי הוא מסייע לצורר הגרמני לכלות את היהודים. על פי צווים אלו, כל מה שצמצם את הסיכוי לחיים של כל יהודי נחשב לפשע. כך הוגדרה גם גנבת פת לחם מיהודי אחר, ניצול אסיר חלש, נטילת כובעו של האחר או נעליו (שמשמעם סיכון החיים) – כל אלו היו מנוגדים לצווים המוסריים שהנחו אותם.
רומן פריסטר מתאר בעדותו מציאות אחרת שבה סיכון חייו של אחר נחשב ללגיטימי באושוויץ. כמוהו פרימו לוי ראה באבדן הסולידריות חלק מאיבוד צלם האדם. במחקר זה מסתבר שהכללה כזו היא מרחיקת לכת, וגם אם הייתה קיימת תופעה של גנבת כובעים או מזון אשר אל לנו לשפוט אותה, אין לראות בה בשום פנים תמונה כוללת ובוודאי לא תופעה לגיטימית בעיני הכול.
אחד האירועים שתיאר ראדיל היה סיפורו של נער יהודי בעל גוף, שמואל שמו, שגנב את פת הלחם של ראדיל ושל שניים מחבריו בשעה שהתרחצו. שלושת הנערים הצליחו למלט מידו את הלחם אך לא הסתפקו בכך והסבירו לשמואל את עקרונות המוסר שלפיהם פעלו: "הסברנו לו שהגרמנים רוצים להמית את כולנו ברעב, וכי אם היה גונב לחם מבני עמו, הוא היה מצטרף לגרמנים. תגובתו של שמואל הייתה: 'אתם מזכירים לי את הרבנים ממונקאץ', אבל אתם צודקים'". שמואל קיבל עליו לשמור על הכללים ואף הקפיד על חלוקה שווה של המזון ביניהם.
אסיר יהודי, זילברמן שמו, שעבד בקבוצת מנקי הביוב, חיזק את ידיהם מתוך נימוק מוסרי אחר. הוא נהג לומר להם: "גם בגיהינום הזה שבו אנו נמצאים, אסור לנו לשכוח את אשר למדנו, וגם כאן עלינו להמשיך ללמוד ככל שנוכל. יום אחד, בקרוב, יהיה סוף לגיהינום הזה, לא ידוע מי מאתנו יחיה, ולכן עלינו לעשות את הטוב ולצאת מכאן בני אדם". מסתבר אפוא שהנערים קיבלו עידוד גם מן המבוגרים בשמירת ערכי המוסר במחנה.
דב קולקה, שריד מצריף הילדים במחנה המשפחות באושוויץ, דן במשמעות של הערכים ההומניסטיים שניסו מורים ומדריכים להקנות להם דרך פרקים מן התרבות המערבית. מדוע עשו כן במקום המנוגד באופן קיצוני לערכים אלו ואשר בו הוכיחה התרבות המערבית את פשיטת הרגל של הערכים הללו? מדוע היה חשוב להם להפקיד בידי הצעירים ערכים כאשר ידעו מתוך ניסיונם הקיצוני באושוויץ כי אין לערכים אלו עוד תכלית ומשמעות? קולקה משער כי אולי עשו כן למען עתידם של הצעירים או משום שראו בכך מחאה כלפי הגרמנים; אולי משום שהיו דבקים בערכים האוניברסליים-הומניסטיים ובדרך זו לא רצו לאבד אותם.
שלא כמו בצריף הילדים במחנה המשפחות, שם פעלו הילדים בהדרכתם של מדריכים ומחנכים, בצריפי הנערים הייתה מוטלת האחריות המעשית על כתפי הנערים, ורק לעתים הם זכו לתמיכה ולעידוד של המבוגרים בשמירת ערכי המוסר במחנה. הפסיכיאטר תומס ראדיל רואה בכך תופעה רבת משמעות לקיום האנושי: "גם השלטון האכזרי ביותר, הפועל בשיטות הדרסטיות ביותר, אינו יכול לשלול מהאדם את ההומניות שלו, לרסק את המוסר ולמנוע ממנו לפעול במערכת חברתית".
משפחה
כל קשר למשפחה העניק כוח במלחמת הקיום. העוגן האיתן ביותר היה נוכחות של בן משפחה בצריף או במחנה. אך גם זיכרונות העבר, אף כי עוררו געגועים וכאב, היו מקור לכוח, ובעיקר חיזקה התקווה להיפגש עם בן משפחה, שהייתה הנשק העיקרי במלחמה בייאוש, כפי שהסיק גם ויקטור פרנקל בספרו האדם מחפש משמעות.
רק מעטים מאלפי הנערים זכו להיות עם אחיהם או עם קרובי משפחתם באותו צריף או באותו מחנה, והם העניקו זה לזה תמיכה ובמקרים רבים עזרו להם להציל את חייהם. זיכרונותיו של יוסף קליינמן, העד הצעיר ביותר במשפט אייכמן, שזורים בתמיכה של אחיו הגדול, בעצותיו, בקריאותיו החוזרות ונשנות שלא לוותר, להיאבק, לברוח מן השורה. כך גם האחים שיק ואחרים.
אחד העיסוקים שהעלו את מצב הרוח ואת הרצון לחיים היה יצירת קשר עם המחנות הסמוכים לשם חיפוש קרובים, בעיקר במחנה שגבל במחנה הנערים – מחנה הנשים. הנערים היו קוראים בשמות העיירה או המשפחה ולעתים גילו מידע מפתיע. כאשר מצאו אחות או קרוב משפחה, הם היו מדברים מעבר לגדר ומשליכים מעט מזון או פתקים אוהבים. בעיקר שוחחו על התקווה לשוב הביתה.
לעתים התנהל בין האחים לאחיות דו-שיח נוגע ללב. ישעיה גליק ניסה להעביר לשתי אחיותיו במחנה הנשים חלק ממנתו, אך הן סירבו וטענו שהוא, הילד הצעיר במשפחה, זקוק יותר למזון. אביגדור נוימן נהג לזרוק לאחותו פתקים בעזרת אבן. "אחותי אומרת, שמה שהכי נתן לה, שבאחד הפתקים האלו כתבתי לה: 'היום אני בר מצווה'. זה עשה לה משהו [...] אני זוכר שהיא זרקה לי לחם, והיא טוענת שאני זרקתי לה לחם". הנערים הגבוהים סייעו לקטנים לזרוק את הפתקים ואת המזון מעבר לגדר.
זיכרונות המשפחה סייעו גם לשמור על הערכים המוסריים במסגרת שמירת מורשת המשפחה וצו ההורים. דוד לייטנר נחלץ מרגעי ייאוש קשים כאשר נזכר בפרק התהלים שאביו הורה לו לומר בכל עת צרה: "דויד, כשאתה בצרה תמיד תגיד את פרק כ' בתהלים. זה הפרק שלך. כמו השם שלך. [...]: "'למנצח מזמור לדוד. יענך השם ביום צרה', והוא יענך ביום צרה". עוד אמר לו אביו כי עליו לשרוד, לעלות לארץ ישראל ולספר את אשר קרה, וגם בדברים אלו נאחז דוד במלחמת ההישרדות הקשה.
אמונה
כמו לייטנר, נערים רבים ספגו את חינוכם היהודי במשפחות ובישיבות שבהן למדו (רוב יהודי המחוזות היו שומרי מצוות או שומרי מסורת), ועבורם הייתה האמונה לחמצן החיים גם באושוויץ. בשל חולשתם לא היו ביניהם דיונים פילוסופיים על אמונה, ואמונתם באה לידי ביטוי בניסיון להמשיך במה שהיה אפשרי – תפילות, סמלי החגים, ובתחילה גם שמירה על כשרות המזון. בכך יצרו בתוכם אי של רוחניות שמעבר למקום ולזמן ודרך להיאבק בחדגוניות החיים, בשחיקת האישיות ובייאוש. מטבע הדברים תגובה זו אפיינה רק חלק מהנערים. אצל אחרים נשחקה האמונה בתלאות חיי היום-יום, או יותר מכך, המציאות של אושוויץ עוררה בהם מרי באמונה והתרסה כלפי מעלה. רובם מצאו לעצמם את המענה במשענת שהעניקה האמונה בלי להעלות כל שאלות.
אחד ממוקדי הזיכרונות של הנערים הוא התפילה. רובם התפללו קטעים שהעלו מזיכרונם, והמבוגרים או בעלי הזיכרון השלימו את הקטעים שלא זכרו. לדוגמה, הנער מרדכי טויב זכר את התפילות בעל פה והיה אומר אותן בקול והאחרים עמו. "הייתי לומד יחד עמו במחנות פרשת השבוע עד 'שני', כפי שנדפס בסידורים כי זו קריאת התורה של ימות החול. ר' מרדכי היה מצטט רבות בעל פה את דברי רש"י הקדוש. אלו היו אצלו כמונחים בקופסא, מאחר שלמד בילדותו בקליינוורדיין אצל מלמד דרדקי מקצועי, במיוחד בתחום לימוד החומש ורש"י".
משאת נפשם הייתה לקבל סידור. מי שנתן להם לעתים את החפץ הקדוש היו גברים במחנה הסמוך או קבוצת הזונדרקומנדו. לעתים הם קיבלו גם חומשים ואף תפילין. קבוצות מתוך הנערים הניחו תפילין כמעט יום-יום, העבירו את את התפילין זה לזה ואמרו תפילה קצרה. התפילין הוסתרו במסירות נפש, מתחת למזרן, בקשר בשולי המכנסיים ועוד. במשפט אייכמן תיאר קליינמן את המעמד הפומבי הנורא שבו נענש אחד הנערים בהצלפה של חמישים מלקות. הנער לא בכה. לשאלתם מדוע הולקה, השיב הנער המעונה: "'זה היה כדאי, הבאתי לחבריי כמה סידורי תפילה, שיהיה להם במה להתפלל'. לא היה נער שלא התרגש מהמעמד ההוא.
באושוויץ לא ניכר מיהו רב ומיהו יהודי מן השורה: הראש המגולח ובגדי הפסים הפכו את כולם לדמויות נטולות תואר. אולם הנערים הכירו דמות אחת, שלא כולם ידעו את שמה ואשר נהגה לשוחח עמם כאשר נכנסה למחנה עם עובדי הביוב או כאשר נקרתה בדרכם. זה היה הרב צבי הירש מייזליש, הדיין מווייצן, שהגיע לאושוויץ בי"ז בתמוז תש"ד. כשהיה עובר ליד הנערים, היה מגיש לפיהם מזון כלשהו ומבקשם לברך ולהאמין שיש אלוקים בשמים. תומס ראדיל מפראג תיאר שני רבנים מבוגרים, שאת שמם לא הכיר, שקיבלו עליהם את התפקיד הזה. הם נכנסו בחשאי לצריף הנערים והסבירו להם כי החיים הם המצווה החשובה ביותר על פי התורה והתלמוד, ויתר על כן, מי שדוחה את האוכל ומסכן את חייו מסייע לגרמנים במטרתם – להרעיבם עד מוות. כפי הנראה אחד מהם היה הרב מייזליש.
הלוח היהודי ו"לוח גבלס"
אחד העוגנים של האמונה ושל זיכרונות העבר היה לוח השנה היהודי. באושוויץ עמד הזמן מלכת, רק אור וחושך וירח היו אותות הזמן, וגם הקור והחום שהודיעו על חילוף העונות. "השלטונות הנאציים אכן העריכו נכונה את כוחה של האמונה ודאגו להוציא את אסירי המחנות אל מחוץ לתחומי הזמן והמקום". האחיזה בזמן היהודי הייתה בסיס איתן לשפיות ולמשמעות והתרסה נגד מגמות אלו של הנאצים.
הנערים הצעירים התוודעו לזמן בעזרת מי שמקרוב באו, בעזרת הגברים שפגשו ולעתים רחוקות כאשר נפל לידיהם לוח שנה. בעיקר ביקשו לדעת את זמן הימים הנוראים ואת המועדים של שנת תש"ה והעתיקו אותם מן הלוח לסידורים שבידיהם (כמו קליינמן וגליק) או סימנו לעצמם דרך למנות את הימים. גליק היה למקור מידע על המועדים: "בעזרת חלק עפרון שהיה בידי, העתקתי חישובים שונים מהלוח אל תוך דפי הסידור. בכל פרשה רשמתי בתוך הסידור איזה יום חג או מועד יחול בה ובאיזה יום".
בדרכים שונות ידעו הנערים מהו התאריך העברי. החגים כונו בפיהם "גבלס-קלנדר" , ימים המועדים מצד הנאצים לפורענות. ואכן הגרוע מכול אירע לנערים בימים הנוראים תש"ה שבהם נערכו שלוש סלקציות אכזריות, ובכל אחת מהן נשלחו למוות כאלף נערים.
בראש השנה תש"ה (19-18 בספטמבר 1944) הועמדו אלפי ילדים למפקד, לעיני מנגלה וד"ר טילו, ומתוכם נלקחו הכחושים והנמוכים לצריפי הנידונים למוות. לייטנר סיפר: "כשקמנו בבוקר הם לא היו. חמישה נמוכים היו בכיתה שלי מנירדהאזה, והם לא חזרו. [...] נשארנו עשרים וחמישה מהכיתה". מנדל שטיינמץ היה מהנידונים למוות וסיפר על קול בכי שנשמע בצריף, "משהו יוצא דופן, כי באותו זמן נערים כבר לא בכו". הוא ונערים אחרים ברחו ונטמעו בצריפים.
הלם הסלקצייה השכיח את ראש השנה, אך היו מי שהאירוע חיזק בהם את תחושת יום הדין. בצריפים אחדים התארגן מניין. הנערים לא שיערו כי יזכו לשמוע גם קול שופר, הרי הדבר לא ייתכן באושוויץ, אך קול השופר נשמע גם נשמע ונחקק בזיכרונם: הרב צבי הירש מייזליש עבר מצריף לצריף ותקע בשופר כמה פעמים. את השופר השיג מפלוגת "קנדה" – ממייני המטענים באושוויץ. חוויית שמיעת השופר מוזכרת בעדויות של הניצולים ותופסת מקום חשוב גם בספרה של אילנה רוזן באושוויץ תקענו בשופר.
הרב מייזליש תיאר את תקיעת השופר בזיכרונותיו בספרו שו"ת מקדשי השם: "זכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ר"ה הלז לערך עשרים פעמים [...] והאנשים גרי המחנה הי' להם למשיב נפשם האומללה [...] שעל כל פנים זכו לצאת ידי מצות תקיעות שופר בר"ה גם באושוויץ". זה היה אירוע יוצאי דופן מכל בחינה שהיא.
התקיעות נסכו כוח בציבור. גליק תיאר: "זאת לא אשכח, כיצד אמרנו אז 'מן המיצר' בקולות רמים. נזכר אני ממראהו במעמד מרגש זה, כשהוא עומד ללא זקן ופאות, אבל כולו להט ודבקות, ומתכונן לתקיעת שופר עם כל ההתלהבות וה'ברען' החסידי". סיני אדלר, נער מפראג, כתב: "בתוך האש הגדלה הזאת נשמע לפתע קול שופר. אולם הפעם לא קול שופר שיורד מן השמים כדי לחברם אל הארץ, אלא קול שופר שעלה מן הארץ כדי לחברה אל השמים". חיים פרקש סיפר: "הגיע ראש השנה, שעת האוכל. אנחנו לא ניגשנו לקחת אוכל. התחלנו ב'למנצח מזמור', תקענו בשופר והתחלנו להתפלל את ה'שמונה עשרה'. באמצע 'שמונה עשרה' באו, גירשו אותנו בחזרה. אבל, באושוויץ תקענו בשופר שכחנו איפה אנחנו נמצאים. אמרנו, אם הצלחנו לתקוע בשופר, אנחנו גם נשמע את קולו של שופר המשיח". בתעוזה רבה החליט הרב מייזליש לתקוע גם בצריף הנערים הנידונים למוות, למרות תחנוני בנו שלא יסכן את עצמו. הרב ידע כי החלטה זו אינה על פי ההלכה, אולם רגשות לבו הולידו את ההחלטה: "מחמת שבין כך ובין כך לא הייתי מחזיק הרבה מהחיות שלי, אף שידעתי שבאמת גם סברא זו אין לה שום מקור בהלכה".
באותו יום של ראש השנה הובאה לפני הרב שאלה הלכתית, מן הקשות ביותר שידע אב בישראל ושידע רב בישראל. אב שאל את הרב אם מותר לו לפדות את בנו יחידו מצריף הנידונים למוות כשידוע לו שבמקומו ייחטף ילד אחר כדי להשלים את המכסה שקבעו הנאצים. הרב סירב להשיב לו, ומשתיקתו של הרב הסיק האב כי יש בהצעתו ספק שפיכות דמים ונמנע מלפדות את בנו: "והי' כל היום יומא דראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה' [...] מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהי' חשוב לפני השי"ת כעקידת יצחק אבינו שהי' גם כן ביום ר"ה".
בערב יום כיפור נערכה הסלקציה השנייה, והיא הייתה לאירוע מכונן בזיכרון הסלקציות באושוויץ ותוארה גם במשפט אייכמן. גורל הנערים נחרץ לפי גובהם, על פי קורת עץ שתחתיה עברו. אחדים חמקו ואחרים ניסו ככל האפשר להגביה את קומתם, אך צריפי הנידונים למוות מלאו עוד בכאלף ילדים.
בבירקנאו נותרו אפוא פחות מאלף מתוך שלושת אלפים הנערים שהגיעו במהלך הקיץ. בשמחת תורה נערכה עוד סלקצייה, ובה התרחש אירוע יוצא דופן – חמישים ואחד נערים שוחררו מתוך המשרפה.
נערים מעטים זכו גם לשבת בסוכה באושוויץ, בסוכות שנבנו בין דרגשים שנזרקו למגרש ריק. סיני אדלר כתב: "ביום האחרון של החג נכנסתי לסוכה ואמרתי את ה'יהי רצון' שנוהגים לאומרו כאשר נפרדים מהסוכה, ותפילה מיוחדת הייתה בפי, שלשנה הבאה נזכה לשבת כבני חורין בסוכה כשרה".
דוד יזרעאל זכה בנסיבות מיוחדות להצטרף לסוכה שהקים הרב צבי הירש מייזליש בין הדרגשים. "הצדיק התפלל ערבית ואני אחריו, ואמר קידוש על החלות [...] האמינו לי, גם למשה רבנו לא הייתה סוכה כשרה כסוכתו של הרב מייזליש באושוויץ".
בפגישה מקרית ומרגשת בין דוד לרב מייזליש בוונצואלה קיבל יזרעאל מן הרב את ספרו בצירוף הקדשה. תמונת עמוד השער עם הקדשתו של הרב נמסרה לילדיו, מירב ומנחם יזרעאל, ומעטרת את סוכתם בירושלים.
סיכום
כמאה עד מאה וחמישים נערים שרדו מתוך שלושת האלפים, יחידים ממשפחותיהם. הם הקימו משפחות בארץ ישראל ובתפוצות, בלונדון, באנטוורפן, בוונצואלה, בניו יורק ובקנדה – עדות לניצחונם על מזימתם של הנאצים לקטוע את שושלת הקיום של עם ישראל, עדות לחוסנם של צעירים יהודים ולעומק החינוך שקיבלו, אך גם עדות לאבדן העצום להם ולעם ישראל שנגזלו ממנו נערי החמד, בני הנעורים.
במחקר זה הצגנו את התמודדותה של קבוצת נערים עם תנאי החיים של אושוויץ שמטרתם הייתה לכלות לא רק את גופם, אלא גם את המאגרים הנפשיים שקיימו אותם. קבוצת הנערים לא רק סייעה לפתח מערכות אסטרטגיות וסיוע חומרי, אלא גם שמרה על דימוי הנער ועל הכבוד העצמי ויצרה תמיכה רגשית, וכן תחושה מסוימת של שליטה, סדר כלשהו בכאוס ואוטונומיה.
האם רוח הנעורים עמדה להם? סביר להניח שהתשובה לכך חיובית. מצד אחד ידעו הנערים מאושוויץ על השמדת היהודים במחנה, ומצד אחר הייתה נטועה בהם תקווה. על אף האימה שהטילה צל קבוע בחייהם, הם היו אקטיביים למדי, חיפשו תעסוקה ומצאו עניין בקבוצה. ייתכן שגם לנטייה לחברות בגיל זה הייתה השפעה על התנהגותם.
האמונה הייתה אחת מאבני היסוד של הקבוצה ומקור לתקווה ולנחמה. ומעל לכול, הסולידריות הייתה דרך לשמר את הרגש והרגישות, את האהבה לזולת ואת הצורך לתת אשר היה כפי הנראה גדול לא פחות מהצורך לקבל.
* המאמר הוא חלק ממח השואה, פרק 10: "צריפי הנערים מהונגריה באושוויץ", ירושלים, מוסד הרב קוק, עמ' 528-473.
